האפוריזם של רוני אקריש

אני מגנה את הטרור האינטלקטואלי של שמאל קיצוני ישראלי המורכב בעיקרו מיחידים חילונים, ליברליים, לבנים, אנטי-לאומיים ותבוסתנים. זה עצם העיקרון של הטרור האינטלקטואלי למנוע ויכוחים על מספר מסוים של נושאים, לפסול ולעשות דה-לגיטימציה של היריב על ידי הדבקת תוויות ידועות לשמצה לו. הוא בדה את שקרי התעמולה שלו מאפס, המועברים על ידי השליחים שלהם, עובדי אלילים של הווקיזם ותרבות ביטול. לאחר מלחמת העולם השנייה, הדיון על הרעיונות נלכד – הן בעולם האינטלקטואלי והן בעולם התרבות – על ידי השמאל. היא לקחה קרדיט על הניצחון נגד היטלר. הנאום היה: « ניצחנו את הנאציזם ב-1945 בזכות ברית המועצות וסטלין. אז הקומוניזם נמצא במחנה הטוב. » לאחר מכן הציבו הקומוניסטים את הסמן, והחליטו מה מותר או לא בוויכוח הפוליטי. עם הזמן השתנו האידיאולוגיות השולטות, אבל ההיגיון היה זהה. בשנות החמישים שלט הקומוניזם מהסוג הסטליניסטי. אז בשנות ה-60, האידיאולוגיה השלטת הייתה העולם השלישי והדה-קולוניזציה. האנטי-קומוניסט הוא החיה שיש לשחוט; אלו המילים המפורסמות של סארטר במגזין « הזמנים המודרניים »: « כל אנטי-קומוניסט הוא כלב. » בשנות ה-70, הליברטריאני, הנובע מתנועת מאי 68, ישלוט. המתנגד להגות שישים ושמונה הופך לפשיסט ריאקציוני. בשנות ה-80 זכויות האדם השתלטו. ואז עם נפילת המשטרים הקומוניסטיים באירופה, בשנות ה-90 היה לנו רעיון דומיננטי שהיה סוף ההיסטוריה, סוף הגבולות. העולם צריך להיות רק אזור סחר חופשי כלכלי. הרקע האידיאולוגי השתנה. כיום, האידיאולוגיה השלטת היא הווקיזם, « ביטול התרבות ». בן-גוריון הופך בכך לסוג של מפלצת, שחלקו השוו לסטלין. זה די מפחיד. יש דרך להפוך את הסיפור, שאין לו שום קשר לסיפור האמיתי. זהו שיח אידיאולוגי, פנטסטי סביב העבר, עם מעין שנאה עצמית של הציביליזציה הישראלית כרקע. האיש העברי הפך להיות האשם בעצמו. חוץ מזה, עדיין ישנה שליטה זו של מחשבה פרו-פלסטינית, אנטי-ציונית ואנטישמית ברורה מאוד, שנולדה בשנות ה-70, במיוחד בשאלת « שטחים ». אין ויכוח אפשרי: אם אתה אומר שעלינו למנוע הקמת מדינה פלסטינית, להניע את העזתים לעזוב, נסמן אותך כ »פשיסט-גזעני ». האופן שבו היא עושה דמוניזציה לפוליטיקאים הטוענים שהם לאומנים וציונים דתיים או מתייחסים לתוכנית של ימין זהותית מלמדת שהטרור האינטלקטואלי של השמאל הזה לא נחלש. אבל למעשה, הבוחרים כבר לא מולכים שולל. אנשים רואים בבירור שיש בעיה עם האסלאמיים הפלסטיניים והערביים, ולכן ההשלכות הרות אסון של התופעה מבחינת ריבונות ועצמאות, מאיימות על לכידות החברה שלנו. יש רגע שבו, לכל אידיאולוגיה, יש גבולות: כשהשקר הופך למיליטנטי ומקושר לתוכנית פוליטית, כשהיא מנצלת כאב וסבל, כשהיא מעודדת את התקשורת לבצע תעמולה מבחילה. בואו ונהיה ברורים, הם התנתקו מזמן מההמונים העממיים, מהמציאות העממית, מהחלומות, מהתקוות של עם שמתמיד בשירה, בתפילה, בריקוד, באמונה, בשבח, בברכה. הוא מכריז בקול רם וברור באוזניכם ובאוזני העולם:
עם ישראל חי, ישראל תנצח!!
ביחד, הניצחון הוא בקצה הקנה!!
נצח ישראל לא ישקר!!
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!! (רוני אקריש)