בעיני האלקים נחשבים יהודי ונוצרי לשותפים במפעל גדול אחד. (כוכב הגאולה, חלק ג’, ע’ 200). שניהם שמים קץ לעולם האלילות ומתקנים עולם באמונה. לשניהם מופיע העולם בשלשה « זמניו »: בריאה, התגלות, גאולה. אך בעיני ההיסטוריה לא הצד השווה הוא המכריע כי אם ההבדל. היהודי פונה כלפי פנים, במרכז מוצאו ובו מטרתו. מאש המרכז יוצאות קרנים המאירות לעולם, וקרנים אלו הן הן הנצרות. תפקידו של הנוצרי לכבוש את העולם, להתפשט בו ולהכניסו בבריתו עם הא-ל. ועליו לשים פעמיו לדרך. התחלת הדרך – התגלותו של ישו – הוא המאורע המרכזי בחיי הנוצרי ואותו הוא מזהה עם הגאולה (שם, ע’ 127). רעיון ההתגלות הוא עיקר העיקרים במשנתה הליטורגית של הכנסיה. (שם, ע’ 139).
הכרת האמת הדתית שבנצרות לא הביאה את רוזנצויג לידי הצעת פשרה בסגנון היהדות הליבראלית או לידי תקוה של אחדות משיחית בעגלא ובזמן קריב. צורות אלה, יהדות ונצרות, תתקימנה, לדעתו, עד עת קץ. הנוצרי, שהיותו בדרך מונעת ממנו שלמות, שנא ישנא את היהודי על אחדותו הפנימית ועל התנכרותו אל הויות העולם וההיסטוריה (שם, ע’ 791).