כאשר מתחילה פרשת וישלח, יעקב האב בורח על נפשו מאחיו, עשיו, ממנו גנב את הבכורה שלו וגם את הברכה מאביהם יצחק. יעקב נבהל מנקמה של עשיו. הוא יודע שעשה עוול חמור לתאומו. יעקב נאבק עם עצמו במה שעשה לעשיו. עימות זו מתגלמת בדרכים חשובות וסמליות דרך סצנה שבה יעקב נאבק עם « אדם » מעבר לנחל יבוק באישון לילה. אבל מי הוא האיש הזה?
ברור שהפטריארך מתמודד עם שדים פנימיים ובתוך מיצרים פנימיים וצרים שכאילו כלאו אותו ברגשות חזקים. במובן מסוים, הוא מוגבל בהם. האם « האדם » ממולו הוא הפחד של יעקב עצמו? האם הדמות מייצגת ביטוי למצפונו המוסרי של הפטריארך? לעתים קרובות אנו צריכים לחוות מאבק ותחושת מרות כדי לגרום לנו לעבור מהפך, טבילה לתוך מים אפלים לפני שנוכל להתרומם שוב. מאסר וירידה, בין אם פיזית ובין אם קיומית, היו לעתים אתרי ההתגלות הרוחנית, ההקשרים שמהם נגאלה נשמתנו.
נחשוב על יונה הנביא, עליו קראנו ביום כיפור. נקרא על ידי אלוהים להכריז משפט על העיר נינווה ועל חטאיה, יונה בורח במקום לנמל יפו, ואז עולה על ספינה לתרשיש. מהפסוקים הראשונים של הסיפור המקראי, כשעול הנבואה תלוי עליו כמשקולת אדירה, נכנס יונה לעולם של חושך רוחני. הוא לא רק בורח מאחריותו. הוא יורד. התנ »ך אומר שיונה « ירד » ליפו, « ירד » לתא האונייה, ירד לים וירד עוד יותר לבטן של מפלצת ים גדולה. החזרה על המילים והתמונות אינה מקרית. הוא נועד להעביר את נפילתו הרוחנית של הנביא. הירידה של יונה אל לב החושך מובילה למותו המטאפורי, מוות שכמעט הופך לגשמי. כל חולשותיו, מגבלותיו, כישלונותיו ופחדיו קורסים לתוכו, מאיימים למחוץ את נשמתו ולדון אותו לגיהינום חי. עם זאת, המוות – או אותם כוחות שמסכלים ותוקעים את חייו – הופך למציאות שעמה הוא חייב להתמודד לפני שיוכל לשנות את נשמתו, לפני שימצא את הכוח והאומץ להיענות לקריאתו ולמלא את משימתו. הקבר שלו, שבסופו של דבר נבנה מעצמו והוא מראה של מצב נשמתו, הוא האמת העגומה והכואבת שעומדת בפניו לפני שיתאפשרו חיים חדשים.
סיפורו של יונה הוא בסופו של דבר סיפור של ניצחון. בבטן החיה יונה הופך, שורד ומשלים את משימתו. בניגוד ליעקב, שמו לא משתנה, אבל גם הוא הופך למודל של תקווה וחוסן שכולנו יכולים לנסות לחקות. יש מושג קבלי שנקרא ירידה לצורך עלייה, עבור המיסטיקנים, מסע אל התהום הוא טקס מעבר קדוש, הכבשן שדרכו נרקם גורלנו. ירידה היא חוויה הכרחית, אך לא מספקת, בחייו של אדם המחפש, הרגיש. זה לא חייב להיות דרמטי כמו זה של יעקב או יונה, אבל בדרך כלל יש לזה הקשר קונקרטי. בהקשר המקראי, מצרים משמשת מטפורה לאותה ירידה, וכמה מגיבורי התנ »ך הגדולים עוברים בה, הכל בתכנון אלוהי. רעב מניע את אברהם לשם אך גם מניע את הולדתו של עם. יוסף, לאחר שהושלך לבור על ידי אחיו הקנאים, נלקח לשם על ידי סוחרים מדיינים, שם הוא הופך מאוחר יותר לדמות מפתח בחצר המלוכה ולמושיע משפחתו. משה, הרוחני, המנהיג והמשחרר לעתיד של האומה הישראלית, האדם היחיד שיכיר את אלוהים פנים אל פנים וישרוד, צריך לרדת תחילה « לארץ מצרים ».
כדי שהמסר הזה יחול על ההתמודדויות והמסעות הפנימיים שלנו, עלינו לקרוא מחדש את הנרטיב הזה לא כמצרים ההיסטורית, אלא כמצריים: מיצר הכליאה הרוחנית. בין אם אנחנו פוחדים מהמוות, אוחזים בדיכאון או נכים מהתמכרות, החיים יכולים לפעמים להרגיש כמו כלוב שאין מנוס ממנו.
אך כולנו נופלים. הירידה היא רק ההכנה לעלייה. אברהם יוצא ממצרים לארץ כנען, הארץ המובטחת, ומשה עוזב אותה למדבר סיני, מקום הברית הנצחית בין אלוהים לישראל. אפילו יוסף, שחי את חייו בגלות מצרים, אוספים את עצמותיו ו »עולים » עם בני ישראל במהלך יציאתם מארץ השעבוד. עבורם ועבורנו, מעבר לכור היתוך של החושך הרוחני נמצא אור הגאולה הפנימית. אם נאמין שירידה לתהום לא תימשך לנצח ובסופו של דבר יכולה לחזק אותנו, נשרוד בחיינו את הסיוטים האלה. האתגר הוא לאמץ את הלילות האפלים שלנו ולהמתין לעלות השחר.