הוקרה והכרת התודה האדוקה שלנו והערצתנו המרגשת לחיילי ישראל שנפלו בעד המולדת. מאת רוני אקריש

מופרדים בימי שלום בדעותיהם, באמונותיהם או בנטיותיהם, הם לא הכירו בשדות הקרב שום בית ספר אחר מלבד החובה להתאחד מול האויב. אותו רצון לנצח, מרומם עד גבורה, הדריך אותם, קיבץ אותם ותמך בהם. עוברים מחלום לעשייה, הם מסרו את עצמם למען ישראל למרות חייהם מלאי היצירות והתקוות המעשירים, אך את מורשת העם והארץ רצו להציל במותם. התהילה שלהם, שתתהווה מהקרבתם, לא תאבד שום דבר מגדולתה המיטיבה, זהו שיעור עולה, אצילי ומתמשך. היא משמיעה מחאה שאין לעמוד בפניה, נגד אותן תוכחות של קלות דעת וחופשיות שיריבים, מיומנים בהשפלה וצבועים בציניות, עשו לנוער שלנו ונכון לא לכולם כי אם לנוער המגויס והלוחם. הם שפטו אותם על פי מראה חיצוני, כי בעצם לא יכלו לחדור אליהם ולא ידעו ולא הכירו את הרוח הנושב בתוכיותם, לכן השמיצו אותם. ללא יכולת לדעת ולהבין את ישראל, הם לא הבינו מה שאהבת המולדת הקדושה תטיל על הקרבות. בהתלהבות, פה אחד, כל הישראלים המסוגלים לשרת, הפכו לפתע לחיילים, ידעו גם לנהל מלחמה. כאחים לוחמים הם עזבו את השדות, החנויות או בתי המלאכה, מצייתים או מצווים, סובלים ומתים. הם לא חשדו, כי לא ידעו דבר על מעלותינו המסורתיות, שתעוזה פוליטית תיכנע באזעקה הראשונה מול חובות האחדות הלאומית. בשעת הסכנה, איננו מפקירים את עצמנו לפינוק ההתבוננות, אנו נוטלים נשק למען ביטחונה של המולדת. לא בארץ העברים האיש הישראלי-עברי בלב ובנפש, חושש מעצב, אומללות או מעול עבדות צבאית. עבדות זו נראית לו כמשמעת הכרחי, שמחויבויותיה, הכואבות או המסוכנות, אינן מסתירות ממנו את ההוד הנחוש והמפרגן. חיילי ישראל לא היו זקוקים להכרזה קולקטיבית כדי לרומם את ביטחונם, למסור את עצמם למאבק, לקלוט את משמעות זכויותיהם ואת וודאות חובותיהם. הם לא פקפקו לרגע בצדקת הסיבה שבגינה מתו. בעוד שבצד האויב, כל קביעה מכילה שקר היסטורי שהמסמכים עצמם הוכיחו בסופו של דבר את שקריותם הגסה, לישראל יש את האמת כעד וכערובה. נאמנותה, אמינותה, אמונתה של מדינת ישראל תואמת את האומץ של עמה.
כל העולם יודע שהיא לקחה נשק וכאריה פרצה אל תוך האויב כדי להשמיד אותו, אך ורק כי הוכרחה ואותגרה על ידי אותם פרא אדם, נבלות אנושיות, בני תמותה בהכרח, כדי להינצל מהשמדה, כדי להציל את קיומה ואת כבודה, את הלאום העברי האידיאלי היקר בעולם. חיילי ישראל שאת זכרם המפואר והקולקטיבי אנו נזכור לעולמי עולמים נהרגו ונרצחו למען מטרה אלמותית, כי « נצח ישראל לא ישקר ». אנחנו, כולנו, אפילו המשתמטים החילונים והחרדים למיניהם, חיים ומתקיימים בזכותם, הם הדוגמה הנעלה והנערץ לעם ישראל, להם אנחנו מודים, לפניהם אנו מתוודים ומבקשים סליחה ומחילה, מהם אנו מחזיקים את לפיד הקודש.
אנחנו יורשי הניצחון שהם ישיגו, אחרי חודשים של מאבקים, מאמצים וייסורים. נקרעו, עם אחיהם לנשק ממש, מאי הוודאות האכזרית לעתים קרובות של הגורל והיעוד. אך האם אנו ראויים לשרוד אותם אם לא נבטיח את כל הערבויות לאידיאל שלמענו הקריבו את נפשם את החיים העשירים בהבטחות היפות ביותר? הניצחון שלהם יהיה שווה אך ורק את קיומה של המציאות הביטחונית, חלק מאותן היתרונות של השלום תלויים בנו. ישראל צריכה, לרפא את פצעיה, לתקן את חורבותיה, לחיות ולצמוח, לאיחוד שיספק את עוצמת התנגדותה ותעניק לה ישועה. נדע כיצד להטיל על עצמנו, לטובת האינטרס המשותף, את החובות הנדרשות על ידי המשמעת הלאומי. אך הקולות מעבר לקבר, המוכיחים אותנו לאחווה, דורשים גם עבור ישראל ניצחון וביטחון מלא, אלו הם היחידים שיקבעו את נסיבותיה וערבויותיה של הריבונות והעצמאות בישראל.
אף אחד לא יכול להתכחש לכישלון המדיני, הצבאי והמודיעיני שגרמו, ברשעותם, לטרגדיה הכי נוראית מאז השואה, קורבנות אין ספור, בממד הגדול ביותר, המשפיל ביותר, מכל מה שהקריבה האומה במהלך החוויה לאומית הדרמתית. לא לכבוד ולא לתפארת מדינת ישראל אלא לבושתה ולחרפתה של מדינה ישראל הלא ריבונית והלא עצמאית!!
הפרחים המונחים על הקברים מכבדים את המתים מבלי להגן על החיים. ישראל רוצה לחיות. היא לא ניהלה מלחמת כיבוש והיא לא חותרת לשלום של סיפוח. אך היא רוצה רק לחיות בשקט, חס וחלילה בביטחון מלא לכל תושביה. יש לה, בגדולתה, יותר מדי גאווה ויותר מדי ביטחון עצמי, המוליך אותה, כל פעם מחדש, לקטסטרופה חידושית. אנו יושבים כאן בזכות ולא בחסד מכדי להתכופף לבקש ויתורים ונדבות, אנו חזקים, אם לא בפועל לפחות בכוח, לכן חייבים לדרוש את זכויותינו, אנו תובעים באופן טבעי מה שמגיע לנו לכל הפחות, עדיין אינני מתייחס ל 2/3 של פלסטין המנדטורי שנגנבו מעם ישראל על ידי האימפריאליזם הבריטי.
הלעג יהיה חסר לב מדי והמרד לגיטימי מדי אם האסלאמיים הפלסטינים הרצחניים, הנתמכים באכזריות ברברית, במקורות האנטישמיות העמוקה, לא יישאו את עוונם ולא ישלמו על פשעיהם בהשמדתם ללא רחמים. מצד שני מאז הטבח, קולות המהוללים בעולם מציבים על ישראל את הכבוד המסוכן לעמוד על המשמר בשם הציוויליזציה. האם זה תובעני מדי לבקש שגבול איתן – ויש רק אחד אפשרי – יועמד מפני הפלישות מהן היא סבלה כל כך הרבה שנים? ישראל רוצה לחיות ולהתהוות.
הקורבנות שלנו, חיילנו ואזרחנו המפוארים, עולים איתנו כדי לדרוש בניצחון המשותף והמלא, שהם האדריכלים והגיבורים שלו. שלום של פיצוי, השם הזה לא היה ראוי אם לא היו בו הסנקציות והערבויות לצדק. אך האם אין זה כוחה של ישראל מול מצפונה ולפני ההיסטוריה שהשלום הראוי לה מתמזג עם עקרונות החוק, עם האינטרסים המאוחדים של בעלות בריתה ועם האידיאל הקבוע של שארית האנושות הנאורה? בכתיבת הטקסט הזה אני רוצה לחלוק כבוד להקרבה העצמית, להקרבה של חיילי ישראל ומשפחותיהם, אני רוצה לציין את זיקתי לאחדות הלאומית ההכרחית והראשונית הזו. אין אחדות בלי ביטחון ריבוני ועצמאי. ישראל מצפה בגאולה וישע שהאחד יוחזר אליה והשני יובטח לה. המלחמה שלה שווה את השלום הזה.