אחת מן הפרשיות הקשות ביותר שנחשפו לאחרונה ממחישה עד כמה הסכנה לפגיעה בקטינים אינה תמיד נראית לעין. ביחידה 105 מדגישים כי החשודים אינם בהכרח עבריינים החיים בשולי החברה, אלא אנשים שנראו לסביבתם נורמטיביים לחלוטין: הורים, שכנים, עובדים ובני משפחה. על פי החוקרים, דווקא היעדרו של סימן חיצוני ברור אצל הפוגעים הוא שהופך את הסכנה לחמורה במיוחד. הפגיעה עלולה להתחיל בטשטוש גבולות ובהתכתבויות ברשת, ולהידרדר במהירות למעשים חמורים בעולם הממשי. כאשר מדובר בהורה או באדם הקרוב לילד, רמת המסוכנות גבוהה במיוחד, משום שהקטין נמצא לעיתים באותו מרחב ביתי שבו מתרחשת הפגיעה. בפרקליטות המדינה מזהירים כי בשנים האחרונות נרשמת עלייה מדאיגה בעבירות מין נגד קטינים במרחב המקוון, ולעיתים אף בתוך התא המשפחתי עצמו.
אלימות, סמים, מין שהפך לסחורה, ליברטיניות המתחפשת לחירות, פדופיליה האורבת באזורים האפלים של החברה, נהנתנות חסרת רסן, כסף כאל אילם, תענוג כחוק יחיד, אינדיבידואליזם כדת חדשה, כל אלה מכים היום בחברה הישראלית במלוא העוצמה. לא בשוליים בלבד. לא רק בכמה שכונות אבודות, בכמה סביבות פגועות, בכמה מעגלים שכבר נידונו מראש לגינוי. לא. הדבר חוצה את כל הרמות, את כל המעמדות, את כל הזהויות, את כל האמונות, את כל השפות, את כל המדים ואת כל החזיתות.
אסור לנו עוד לספר לעצמנו סיפורים. הרע אינו נמצא רק בחוץ. הוא אינו נמצא רק אצל האויב, אצל האחר, אצל מי שאנו מצביעים עליו כדי שלא ניאלץ להביט בעצמנו. הוא נמצא גם בבתינו, בבתי הספר שלנו, ברחובותינו, במסכינו, בשיחותינו, בשתיקותינו. הוא נמצא באותה עייפות מוסרית הגורמת לנו לקבל הכול, ליחסֵן הכול, לטשטש הכול, להתרגל לכול. הוא נמצא בחוסר היכולת ההולך וגובר לומר לא. לא להשפלה. לא לוולגריות. לא להשחתת הנפש. לא להפיכת האדם לצרכן של תחושות.
האדם המודרני נעשה בלתי שבע. הוא רוצה הכול, מיד, ללא חוב, ללא זיכרון, ללא גבול וללא הכרת תודה. הוא מקבל את החיים כמובן מאליו, את החירות כגחמה, את הארץ כתפאורה, את הזולת ככלי. הוא כבר אינו יודע להודות, משום שהודיה פירושה להכיר בכך שאינך מקור הכול. הוא כבר אינו יודע לרסן את עצמו, משום שריסון עצמי מניח שיש משהו גדול יותר ממנו. הוא כבר אינו יודע להעביר הלאה, משום שהעברה מדור לדור מחייבת שקיבלת משהו אחר מלבד סיסמאות, תשוקות ופצעים.
בנינו מדינה, אך האם בנינו נפש קולקטיבית המסוגלת לשאת אותה? יש לנו צבא, כלכלה, טכנולוגיה, אוניברסיטאות, כבישים, מגדלים, מסכים, שווקים, חגיגות וסיסמאות פטריוטיות. אך האם נותרו לנו המידות היסודיות שבלעדיהן שום חברה אינה עומדת על רגליה? צניעות, אחריות, נאמנות, שליטה עצמית, מילה שניתנה ונשמרה, כבוד לילדות, כבוד לגוף, תחושת גבול, הכרת תודה לדורות שקדמו לנו, ויראה מפני הריסת מה שהופקד בידינו.
ציוויליזציה אינה קורסת רק כאשר אויביה פורצים את גבולותיה. היא קורסת תחילה כאשר ילדיה כבר אינם יודעים מדוע עליהם לחיות אחרת מחיות אינטליגנטיות. היא קורסת כאשר הכסף מחליף את הכבוד, כאשר התענוג מחליף את השמחה, כאשר התשוקה מחליפה את האהבה, כאשר הדעה מחליפה את המחשבה, כאשר המסך מחליף את הנוכחות, כאשר הפרובוקציה מחליפה את העומק. היא קורסת כאשר האדם, במקום להתרומם, דורש שכל העולם ירד אל קומתו.
ישראל אינה יכולה להפוך לחברה ככל החברות. אם היא תהפוך לחברה רגילה, הנתונה לאותן עבודות אלילים, לאותה דקדנטיות, לאותם סחרורי אני, היא תבגוד בייעודה העתיק ביותר. ישראל לא נקראה מחדש לריבונות כדי לחקות ציוויליזציות מתפוררות. היא לא שבה לארצה כדי לייבא אליה את חורבותיו הרוחניות של המערב העייף. היא לא עברה גלות, רדיפות, השפלות וטבח כדי להפוך, סוף סוף כשהיא חופשית, לחברת צריכה פשוטה, שיכורת נוחות וחולה מריקנות.
השאלה, אם כן, איננה עוד פוליטית בלבד. היא מוסרית. היא קיומית. היא מקראית. איזה אדם אנו מבקשים לעצב כאן? אדם חמדן, רועש, יהיר, אובססיבי לתענוגותיו, חסר הכרת תודה וחסר ריסון? או אדם אחראי, נושא זיכרון, מחויב למילה, מסוגל לאהוב בלי לנכס, ליהנות בלי להשחית את עצמו, להצליח בלי לבוז, להילחם בלי לאבד את נשמתו?
מאבקה של ישראל אינו רק נגד אויביה החיצוניים. הוא גם נגד ההתפוררות הפנימית המאיימת על כל חברה ששכחה כי חירות ללא מידה הופכת להפקרות, כוח ללא צדק הופך לאלימות, ומודרניות ללא נשמה הופכת לברבריות מלוטשת.
הגיע הזמן לומר זאת בבירור: שום צבא לא יציל חברה שאינה רוצה עוד לחנך את ילדיה. שום טכנולוגיה לא תחליף את עיצוב האדם המוסרי. שום שגשוג כלכלי לא ירפא נפש קולקטיבית החולה מריקנות. שום נאום דתי לא יספיק אם הדת הופכת לחזות חיצונית, להשתייכות שבטית או לשגרה חסרת תביעה. שום פטריוטיות לא תחזיק מעמד לאורך זמן אם אהבת הארץ אינה מלווה באהבה תובענית לאמת, לכבוד האדם ולאחריות.
איננו זקוקים למוסר של חזית. אנו זקוקים להתקוממות פנימית. לשיבה אל המידות הראשונות. לסירוב חד לוולגריות המאורגנת. לבנייה מחודשת של האדם הפנימי. לעם שיחדל לבלבל בין חירות לבין נטישת עצמו. לחברה שתבין סוף סוף כי התענוג אינו ייעוד, שהכסף אינו גדולה, שהיחיד אינו אל, ושבלי מסירה, בלי צניעות, בלי אחריות ובלי אנכיות רוחנית, לא נותר אלא עדר מודרני, נסער, מחובר, אך מדבר רוחני.
ישראל חייבת לשוב ולהיות המקום שבו האדם לומד שלא להסתפק בעצמו. המקום שבו הכוח פוגש את הצדק. שבו החירות פוגשת את החוק. שבו הרצון פוגש את הגבול. שבו הזיכרון פוגש את העתיד. שבו האדם מבין כי לחיות אין פירושו רק לצרוך את העולם, אלא לתת עליו דין וחשבון.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות