לרגל ל״ג בעומר די היה לפתוח את הטלפון כדי לראות שוב את אותן תמונות: צילומים, קטעי וידאו וסרטונים של התכנסויות דתיות תפוחות מאקסטזה, משירים חוזרים ונשנים, מפנים שנטרפו בהתלהבות של טראנס, מהמונים צפופים המופנים אל רבנים שהפכו פחות למורי דרך ויותר לדמויות סמליות, כמעט לאיקונות חיות. רואים שם אנשים נדחקים, מריעים, נוגעים, מקבלים ברכה כאילו ציפו לסגולה מאגית; רואים כיצד הלימוד נסוג מפני הרגש, הדיבור מפני המחווה, האחריות מפני ההתמסרות הקולקטיבית. ואת כל זה מבקשים מאיתנו לכנות רוחניות, אוסיף ואומר שאינני נכנס, בכוונה, לכל הנושא הביטחוני!!
אני, מצדי, אינני רואה בכך אלא אחד הסימנים המדאיגים ביותר של זמננו הדתי: שיבתה של עבודת אלילים אל לבה של מסורת שנולדה כדי להילחם באלילים.
הרב, בייעודו האמיתי, אמור להיות מורה של לימוד, מעביר של תבונה, מחנך לאחריות. עליו לפתוח את הטקסטים, לא לסגור את המוחות; לעורר את כוח השיפוט, לא לייצר ציות; להוליך את האדם אל התורה, לא למשוך את התורה אל אישיותו שלו. אך כאשר המורה נעשה לדמות, כאשר דמותו שווה יותר מהוראתו, כאשר נוכחותו מעוררת יותר להט מן האמת שעליה היה אמור לשרת, הוא חדל בהדרגה להיות רב והופך לגורו. סביבו נרקמת אז דת של תלות: שומרי ההילה, מפרשי המחוות, אספני הברכות, צרכני הנסים, והמונים ילדותיים המשוכנעים שהתקרבו אל השמים משום שהתקרבו אל אדם.
היהדות מכירה בכבודם של חכמים; היא איננה מכירה בהאלהה. היא מצווה את האדם לעשות לו רב, כפי שנאמר בפרקי אבות, אך מוסיפה מיד שעליו גם לקנות לו חבר: הלימוד היהודי איננו כניעתה של המון בפני אורקל, אלא דיאלוג, התמודדות ועבודה של השכל. התלמוד עצמו, בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי, מסרב לאפשר אפילו לחכם המלווה בניסים ואף בבת קול לבטל את הוויכוח בבית המדרש: ״לא בשמים היא״. אמת התורה איננה נמסרת להילה של אדם אחד, אלא ללימוד, לשיטה ולאחריותן של התודעות.
והמקרא הזהיר מפני כך כבר מזמן. חטא העגל איננו נולד בראש ובראשונה מן האתאיזם, אלא מן הצורך של המון חרד להעניק לעצמו משען נראה לעין, מתווך מוחשי, נוכחות שאפשר להביט בה ולרקוד סביבה. משה מתמהמה, ומיד דורשים דמות. המנגנון הזה נצחי: כאשר הבלתי נראה תובע בגרות רבה מדי, האדם מייצר נראה; כאשר האחריות כבדה מדי, הוא מפקיד את עצמו בידי דמות מרגיעה; כאשר האמונה נעשית קשה, הוא מחליף אותה במופע. משום כך התורה מדגישה כי איש איננו יודע את מקום קבורתו של משה. גדול הנביאים נעלם בלי מאוזוליאום, כאילו הכתוב עצמו ביקש למנוע שהמורה העליון יהפוך, לאחר מותו, למושא של פולחן.
הנביאים דיברו בבהירות שאבדה לנו. ״אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם״, מכריז ירמיהו. ותהילים מזהיר: ״אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים, בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה״. אין כאן שלילה של כבוד המורים, אלא גינוי הוויתור של מי שהופכים אדם למקלטם הרוחני המוחלט. שכן יש רגע שבו ההערצה נעשית עבדות, ההיקשרות נעשית חולשה, ואהבת החכמים מתקלקלת לפולחן אישיות.
וזוהי בדיוק המבוכה הנראית כיום בחלק מן ההפגנות הדתיות. הלהט נעשה לסחורה רגשית, היראה לאווירה, האמונה לאירוע. כבר אין באים רק ללמוד; באים להרגיש. כבר אין מבקשים רק להבין; רוצים לרטוט. כבר אין נמדדים מול תביעת התורה; נמסים בחום הקבוצה. הסרטון הדתי, הצילום הנלהב, פניו של המורה המוכפלים על פני המסכים, מרכיבים בהדרגה דת של דמיון, רוויה בסיפורי פלאים, בהבטחות מפוקפקות, במחוות מנופחות ובאמונות שלא נבחנו כראוי. האדם סבור שהתעלה מפני שהתרגש; שהוא קדוש מפני שנטמע בהמון; שהוא נאמן מפני שחדל לחשוב לבדו.
אבל הרטט איננו האמת. הטראנס איננו הקדושה. הרגש עדיין איננו האמונה.
הרמב״ם ראה בעוצמה שאין דומה לה את סכנתן של הסטיות הללו. בהלכות עבודה זרה הוא מראה כיצד האלילות כמעט לעולם איננה מתחילה במרד גלוי באלוהים, אלא בהאדרת יתר של מתווכים, שלבסוף מייחסים להם כוח עצמאי. ובמורה הנבוכים הוא נאבק בדת של הדמיון, המאוכלסת בייצוגים מבולבלים, באמונות טפלות, בפחדים ובתיווכים כמעט מאגיים. בעיניו, עבודת ה׳ פירושה לטהר את השכל, לא לבטלו; לעקור את האדם מפיתויי הדימוי, לא להחזירו אל הקסם המהפנט.
יאמרו שהעם זקוק לשמחה, לשירה, לריקוד, לחום. ודאי. השמחה איננה הבעיה; היא שייכת מעומק למהות החיים היהודיים. הבעיה מתחילה כאשר היא באה במקום הדעת. ״נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת״, אומר הושע, לא מחמת מחסור בהתלהבות. הבעיה מתחילה כאשר החג נהפך לתחליף למחשבה, כאשר הקהילה חדלה לעצב בני אדם אחראים ומתחילה לייצר המונים קונפורמיים, חלשים מפני ששכחו את מלאכת השיפוט.
אני מסרב אפוא לדת המיילדת ילדות במקום להעמיד את האדם על רגליו. אני מסרב לקדושה של מופע, לאלילי בשר ודם שנוצרים בידי שמועה, שושלת ובימוי. אני מסרב שיחליפו עומק בשכרון המוני, נאמנות באינדוקטרינציה, ענווה בתלות. היהדות לא ניתנה כדי לייצר המונים מהופנטים סביב רבנים מקודשים. היא ניתנה כדי לעקור את האדם מכל האלילים, גם מאלה הלובשים זקן, מעיל, תואר רבני ומוניטין של קדושה.
מורה אמיתי איננו מבקש תלמידים כורעים; הוא מעצב תודעות זקופות. הוא איננו מנפח את דמותו; הוא מצטנע מאחורי מה שנמסר דרכו. הוא איננו דורש שיעריצו אותו; הוא מלמד כל אדם להשיב בכוחות עצמו לקריאת האל. כי האמונה העברית איננה מתחילה כאשר האדם הולך לאיבוד בתוך ההמון. היא מתחילה כאשר הוא נעמד ואומר: הנני.
כמה מילים על המחבר
רוני אקריש, בן 70, הוא סופר, מסאי, הוגי דעות ומרצה בישראל. מייסד האוניברסיטה העממית החינמית הפועלת בירושלים ובאשדוד מאז 2018, ומקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, ההיסטוריוסופיה המקראית והתרבות הכללית לציבור הישראלי.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות