דגש עיקרי של עידן הנאורות היה עיסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. בתקופה זאת פעלו זה לצד זה הוגים שתמכו באבסולוטיזם נאור, דוגמת וולטר, שמרנים כאדמונד ברק שהאמינו כי דרכי הממשל המסורתיות הן העדיפות ופילוסופים רדיקליים כרוסו, שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והדת (ר’ האמנה החברתית) וכן, מונטסקייה, שרעיון הפרדת הרשויות שלו פורסם במהלך עידן הנאורות והפך במרוצת הזמן לאבן יסוד של המשטר הדמוקרטי המודרני. הוגה מרכזי נוסף של התקופה היה אדם סמית’, פילוסוף שעסק בשאלות של מוסר וניסח לאורן את אחת התורות הכלכליות המשפיעות בכל הזמנים (ר’ עושר העמים). חיבור זה השפיע – בין השאר – השפעה מכרעת על תחומי עיסוקה של הפילוסופיה הפוליטית, שכן הוא קידם שיטה לפיה עושרו של עם לא מוערך לפי גודל אוצרו של מלך או לפי קנה מידה רוחני-דתי, אלא לפי רמת חייהם ותפוקתם של האזרחים עצמם.