על פי תורת הקוונטים, לכל חלקיק יש שלל תכונות, אלא שעד שייבָּחנו, הן אינן מוגדרות. אם יש, למשל, כדור שיצא מהמפעל ארוז בתוך קופסה אטומה, הרי שיש לו צבע מסוים, נאמר אדום, או לבן, גם אם אף אחד לא ראה את צבעו. אבל אם הכדור הוא קוונטי, עד שמישהו יפתח את הקופסה הוא יכול להימצא במצב שנקרא « סופרפוזיציה », שמשמעותו היא שהוא גם לבן כולו וגם אדום כולו, בו־זמנית. עם פתיחת הקופסה « ייעלם » צבע אחד, והכדור יתגלה כאדום בלבד או לבן בלבד. אכן, מוזר. איינשטיין עלה על משהו מתמיה בהרבה.
מפיתוח מתמטי של משוואות התורה עולה כי שני חלקיקים קוונטיים שנתקלים זה בזה הופכים לשזורים. פירוש הדבר הוא שתכונותיהם נעשות משותפות ואיננו יכולים להתייחס לשניהם כאל ישויות נבדלות, אף אם אחרי המפגש הם מתרחקים מאוד זה מזה. השזירה הופכת אותם למערכת אחת, בלתי ניתנת להפרדה. אם נשזור את אותם כדורים קוונטיים « צבעוניים », נשים אותם בקופסאות אטומות ונפריד ביניהם, הרי שבשל השזירה תכונת הצבע של כל אחד תהיה שייכת לשניהם, כלומר הם יהיו לאובייקט לַָבָנָדוֹם. כאשר נוציא אחד מהם מקופסתו הוא יקבל צבע אחד — רק לבן או רק אדום. אבל, וזו הנקודה שהטריפה את איינשטיין, באותו רגע בדיוק, ובהכרח, יקבל הכדור התאום את הצבע השני, כאילו הודיע האחד לשני על המדידה ותוצאותיה באופן מיידי, גם אם שני הכדורים מצויים מרחק שנות אור זה מזה. זהו דבר שאינו בגדר האפשר, העיר ביובש איינשטיין, שהגדיר את התופעה Spukhafte Fernwirkung, « פעולת רפאים ממרחק ».