השכרת-מכר של רחם

יורם ודוד פנו לאם פונדקאית, הם מסרבים לקרוא לה בשמה כדי להעדיף מונח שמוחק את אימהותה: מדובר דווקא באישה פונדקאית… ההעדפה הסמנטית הזו מתגלה כהעדפה אידיאולוגית: אישה המציעה את רחמה להשכרה אי אפשר לקרוא לה אימא, היא אך ורק אישה! כי האימא כאן הם שני האבות או שתי האימהות.לאם הפונדקאית הזו שילמו 20,000 דולר כדי לשאת את ילדם ולאחר מכן למסור אותו לבני הזוג הרואים בהליך זה מהלך מוסרי ואתי, חוקי לחלוטין מאחר ששילמו עבור ההיפרדות. זה לא שכר, לא גמול, ולא פיצוי, זו היא מחויבות, סוג של תרומה נגדית למתן הילד. הסכם אצילי במובן מסוים.בני הזוג חוזרים ומשננים את טענתם: האישה הפונדקאית שלנו לא עושה את זה עבור סכום כלשהו מכיוון שהיא בעלת בית יפהפה עם בריכת שחייה שבה אנו שוחים ונהנים במהלך חגיגות סוף השנה.לכן ברצונם להציג לפניי תמונה נוספת: לא בהכרח העשירים קונים לעצמם ילד מאישה ענייה. בנוהל החדש המעוניינים המבקשים מאישה ללדת את ילדם, לא עושים פחות ממה שנעשה בעבר ושהיה מאד מקובל, נשים חלצו שדיהן והניקו ילדים של אחרים בשכר ובתמורה. כן, כך היה…!! לא מן הנמנע שתוכלו לחשוב על מעמדן של אותן נשים המטפלות ביחס למציאותן ההיסטורית והסוציולוגית כדי לדמיין שהן, המסכנות הללו, לא עוסקות בעבודה זו כדי להנאות ממציצת שדיהן. בעמל הזה המשכורת נחשבת כיעד עיקרי! הן, כנראה, היו נטולות כל אנוכיות, בכלל, כדי למצוא חן בעיני העשירים. מי יכול לחשוב אחרת! יורם בתמימותו, חסרת כל מציאות, חשב שהכסף לא נחשב ולכן הוא התוודה שהוסיף לסכום ששולם מעטפה של 2,500 דולר לאישה הפונדקאית לפני שיצא עם הקניה שלו בין זרועותיו… הוא רצה להוכיח לי שהכסף אינו שווה כאן כי היא סירבה לטיפ שהוצע לה, בקיצור הוא הוכיח את ההיפך הגמור ממה שהיה רוצה לאמת. כדי להגדיר את מערכת היחסים שקיים עם אותה אישה, הוא מפקיד את עדותו בידיה של מעטפת שטרות. פתאום הוא נתן לי דוגמה של זוגות ישראלים, הומוסקסואלים צנועים, שנכנסים לחובות לאורך כל חייהם כדי לקנות ילד מאימהות פונדקאיות. למה כה חשוב ליידע את כולנו שהאימא הפונדקאית, סליחה, האישה הפונדקאית, לא מעוניינת בכסף. אולי על ידי משהו אחר, שלעולם לא נדע מהו, כנראה אלטרואיזם חסר אנוכיות שיחד עם הכסף, הם הנושאים המדוברים ביותר בעולם. אני אאמין לתזה של מחווה חסרת עניין רק כאשר אותה מחווה תהיה ממש חסרת עניין כלומר, בפשטות, כאשר העסקה הזו תתבצע מבלי שישולם אפילו דולר אחד, לא בצורת משכורת, ולא בצורה של טיפ. מלבד הכסף, שכבר לא מהווה בעיה כפי שכולם משוכנעים כעת, עלינו להתייחס גם לנושא הילד – שאף אחד לא מדבר עליו.מה שאני מבקר בפונדקאות, מלבד העובדה שמדובר בבטן שכורה, של אישה, אם הנושאת חומר גנטי זר, זוהי אותה הרפתקה המצמצמת את גופתה למסכת בנאלית של תאים המוצעים בשוק הציבורי כמטרה מסחרית. הרוחניות העברית שלי לא יכולה לקבל בקלות גימוד של כל מה שקשור לנשמה או לרוח, אלו שני מושגים שאני לא מבין לא רק כיהודי או כדתי, אלא כאיש האתיקה והמוסר. אמנם ילד הוא רק חומר, אבל יש בו עניין עילאי יותר מזה של ידיו ורגליו: מה שמהווה את רוחו ואת נפשו ואת נשמתו, מקומות הווייתו, הסובייקטיביות שלו, זהותו ואישיותו. כחולה כרוני, עם לב שבור פתולוגית, אני יודע מה הבריאה חייבת לחומר ולרוח שלה: זו ההגדרה שאני, כהוגה דעות, נותן לנפש המורכבת. הפונדקאות מסמנת את ניצחון כלכלת השוק הגסה והוולגרית, האדם הרוחני שבי לא יכול לשמוח במגפה חברתית זו בניגוד לפילוסופיה שלי. אני מקבל את המהותיות של החומר, כמובן, אבל יש חומרים מסוימים עדינים יותר מאחרים. אי אפשר להחליף את העיקרון של חיי יחיד בלי לבטל את מהות ההוויה המקורית הזו. אפשר לחיות עם איבר פנימי או חיצוני או דמו של האחר, אבל לעולם לא עם הנפש, הרוח והנשמה של האחר.הילד אינו מבנה טריוויאלי של אטומים כדי לא לדאוג לגבי האופנים הרוחניים והפיזיים של התפתחות החומר האנושי הזה. האם הבטן התחתונה של אישה תהיה רק רחם חסר שם שערכו יהיה רגעי בלבד עד לבואו של רחם מכני שיאפשר יום אחד אקטוג’נסיס. ג’ון הלדיין, מדען בריטי שעסק בין היתר בכתיבה על מדע לקהל הרחב, טבע בשנת 1924 את המונח אקטוג’נסיס, שמשמעותו התפתחות של אורגניזם בסביבה מלאכותית. הוא חזה כי יהיה ניתן לייצר הריון בסביבה מלאכותית החל משלב ההפריה ועד הלידה, וכי בשנת 2074 כ- 70 אחוזים מהלידות ברחבי העולם יהיו כתוצאה מהליך זה. גם אלדוס האקסלי חזה את כל זה ב »עולם חדש מופלא ». אנחנו בדרך לשם במהירות שיא!השימוש הפרימיטיבי והגס הזה, לא בריא וצרכני, קפיטליסטי וליברלי, עומד בניגוד מוחלט לרוחניות הפילוסופית שלי. לכן אנחנו צריכים מבחינה אידיאולוגית שהאם הפונדקאית לא תהיה אם, אלא רק אישה…האם היא כבר לא זו שנושאת את הילד במשך תשעה חודשים, אלא זו שקנתה אותו ממי שנשא אותו! בתצורה זו, האם יכולה להיות אב או שניים. נבהיר: הילד אינו תוצר טבעי של מערכת יחסים בין זרע של גבר לביצית של אישה, אלא אובייקט תרבותי של עסקה מסחרית בין מוכר לקונה, סוחר וצרכן. חוזה שכירות זה הוא גם חוזה מכר המאפשר לקונה להשתלט על רכישתו, לתת לו שם לפי רצונו: האם איננה אם, שכן האם היא כיום אב ללא אם. אנחנו חיים במה שהשיווק קורא ליסינג! הילד שהפך לחפץ מרמז על תקדים שבו האישה כבר הייתה נחשבת כחפץ. שניהם חייבים להיות דברים פשוטים, צעצועים למיניהם, עבור כל מי שאין בו דאגות לגבי ה »אמא » הזו. הסמנטיקה גורמת להעלמת הנומינלי, ה »ילד » אינו קיים בעצמו אלא כסימן של רצון וזכות. מונחת לנו הזכות לרכוש ולהחזיק ילד יותר מאשר זכותו של הילד להיות אדון לגופו, לבנות זהות ללא הפרעות.במקרה של פונדקאות, אף אחד לא יכול להבטיח שתודעתו של הילד, שאינו מכיר את בעיות המבוגרים וגם מאבד את הקשר עם אביו ואמו, יתגלה כשלווה מאוד לבריאותו הנפשית ולא שבר בהווייתו, שבר שאיננו יודעים מהן ההשלכות למבנה זהותו. אמונה ניסיונית זו נובעת מהאגו של ההורים, אך לא מהדאגה מה הילד יצטרך לעשות כדי לגבש את זהותו שלו.מלאכות הלידה, פינוי הטבע, הזלזול באנטומיה ובפיזיולוגיה, התכחשות לביולוגיה, כל זה נובע מתפיסת עולם עירונית ותרבותית כוזבת, אבל באמת מעמדית ארצית ומעורפלת – ותמיד ניהיליסטית.עם זאת, השאלות פשוטות וראויות להישאל ברצינות וללא השפעת המיינסטרים:האם יש כן או לא רחם שכורה, בפונדקאות, על מנת ללדת ילדים של אחרים?האם יש כן או לא שיווק ומכירה של ילדים?האם יש כן או לא תפיסה של גוף האישה כאובייקט?האם יש כן או לא בתפיסה זו מחיקת נשמתו הייחודית של הילד?האם יש כן או לא התחשבות לקשיי הילד בבניית זהותו העתידית?מצדי, אני עונה בבירור על כל אותן שאלות: יש למעשה השכרה, מכירה, סחורה, החפצה של גופות הנשים והילדים. יש בנייה של משפחה על פי הרוכש, אך לא על פי הילד שבמקרים אלו משמש מראה לאנוכיות. אנחנו לא שוכרים שום דבר, אנחנו לא קונים כלום, אנחנו לא חפצים שום דבר או אף אחד, אנחנו לא מצמצמים נשים לבטן ואנחנו לא מסובבים את העולם סביב אחד מהזירעונים שלנו. בנוסף, אנחנו לא מכחישים שאימא היא אימא, היולדת היא אימא, גם זו שמחליטה לאמץ ילד. לכן, לאישה פונדקאית יש זכות לאהוב את הילד שהיא נושאת, לכן, היא לגיטימית לקרוא לעצמה אם פונדקאית!פונדקאות לא יכולה להיות אתית! תזה זו מתקבלת, כל פעם, כעלבון על ידי תרבות ה « וואק והקנסל » המפגר, בקרב רוב תומכי הסדר המוסרי החדש של גיורג’ אורוול בספרו « 1984 ».