השמאל שהתחנכנו בו… רוני אקריש

ג’ורג’ אורוול, שמו האמיתי היה אריק בלייר, נולד בהודו, במדינת ביהאר, למד בקולג’ המכובד של איטון לפני שהצטרף לשורות המשטרה הבורמית. ניסיון שהיה רחוק מלהעיר ייעוד למשטרה וגרם בעיקר לסלידה מהקולוניאליזם (היסטוריה בורמית, 1934). הוא ללא ספק מונע על ידי תחושת אשמה סודית, יחד עם רצון ללכת בדרכו של ג’ק לונדון, לרצות לשכון ולחוות את קיומם של עובדי הרכבות והקבצנים – שמהם הוא ישאב את ספרו « תפרן בפריז ובלונדון » (1933) ) – ובנוסף ביצע חקירה ארוכה על הכורים בצפון אנגליה, בוויגן, בארנסלי או בשפילד (« הדרך לרציף ויגן » (1937. אם אורוול, עם המטר תשעים שלו, זוחל בהצלחה בגלריות המכרות, זה לא למען חומר רומנטי אפשרי אלא כדי לחרוט את כתיבתו הפוליטית. הוא אחד מאותם סופרים-עיתונאים תרמילאים שעשו את ימי הזוהר של הספרות בשנות ה-30 וה-40, ולא רק המחבר של « 1984 ». בהווה, כמעט שבעים ושלוש שנים לאחר מותו, הסופר והאינטלקטואל הזה מדבר אל איש המאה ה-21.
הפרט, תעמולה, עיתונות או רעיונות השמאל, הם נוספו לאורך חייו של אדם סקרן ומחויב, מהדהדים עם מודרניות ייחודית ומטרידה. השתייכותו של אורוול למחצית הראשונה של המאה ה-20 אינה משנה את המצב: חוסר האמון האינסטינקטיבי שתמיד שמר כלפי מערכות בעלות שיח מעוצב היטב, הביקורת שלא הפסיק להפנות נגד דמוקרטיות, המואשמות, בעיניו, בהחמרת האי-שוויון החברתי, מעידים לא רק לחדות מבטו, אלא לנדיבותו כלפי העם.
בצורה כזו, בסגנון כל כך חי ועוצמתי, שקריאה או קריאה חוזרת שלו מחדדת את ההשתקפות על החברות העכשוויות שלנו. כסוציאליסט, הוא מתבסס באותה מידה על אמפתיה אינטואיטיבית לאנשים כמו על תרבות ספרותית: הסוציאליזם שלו נשען ישירות על הניסיון שלו, ההשפלה החברתית והסולידריות של הצנועים הלא נחשבים. דבקות כמעט גשמית מביאה אותו אפוא לשבח את « ההגינות המשותפת », כלומר את החוש המוסרי המולד של מעמד הפועלים. הרצון הזה להיות קרוב ככל האפשר לאנשים הפשוטים שכותבים היסטוריה מוביל אותו סוף סוף לספרד, להילחם נגד פרנקו.
אורוול מצטרף לשורות ה-Poum (מפלגת הפועלים לאיחוד מרקסיסטי), לצד הטרוצקיסטים הקטלונים המיליטנטיים. בספרו « מחווה לקטלוניה » (1938), אנו מוצאים את אהבת העם הזו, רחמנית מדי לדעת חלקם, אך מעל הכל גלויה, ללא מניעים נסתרים. הוא משוכנע שהוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, להילחם בפשיזם – בקרוב גם בקומוניסטים הסטליניסטיים, שהיו רוצים למגר את כל המתנגדים האנרכיסטים. העמדה, בזמנים אלו בהם היה צורך לבחור צדדים, אינה נוחה. אבל ג’ורג’ אורוול צופה זאת. ב-1938, הוא הצטרף למפלגת הלייבור העצמאית, השמאל הרדיקלי האנטי-סטליניסטי האנגלי, וככל שהתקרבה המלחמה, נשאר סוציאליסט בינלאומי תוך שהוא טוען שהוא פטריוט. פטור משירות צבאי בגלל שחפת, הוא מחליט, בשנות הארבעים, להילחם רק בעזרת מכונת הכתיבה שלו. מבחינתו הכל פוליטי.
בטורים שלו ל-BBC, במיוחד באלו שהוא כותב עבור עיתון השמאל «  »Tribune, הוא יכול להתחיל מעובדה לא משמעותית, סצנת רחוב כדי לנסות לפענח את המשמעות האמיתית שלה. הוא לא חס על אף אחד. מה המטרות שלו? פגעי התעמולה הנאצית והסטליניסטית (« חוות החיות », 1945), אבל גם דמוקרטיה אנגלית מוכת עוולות חברתיות. אם ג’ורג’ אורוול מעריץ את ארצו, את ה »בלגן » הזה של עיירות מלאות בעשן וכבישים קטנים מפותלים וירוקים, הוא רוצה לגלות ולחשוף את הפחדנות שם כדי להדגיש טוב יותר את תכונות האומץ.
« לדבר על חרות יש משמעות רק אם זה אומר: החופש לאמר לאנשים מה שהם לא רוצים לשמוע. »
אז הוא מטיל דופי באינטלקטואלים שמאלנים מסוימים: בהתאם לתזות של מוסקבה, הם משקרים, הם מאמינים בכזבים, ובהתבסס יותר מדי על ביטויים וסלוגנים מוכנים מראש, הם לא מבינים כלום לגבי אותם המורעבים, שעליהם הם אמורים להגן. לכן הוא גם מוקיע את מצב העיתונות, במיוחד זה עם תפוצה גדולה, כמו ה »דיילי מירור »: למשל התעלמות מכוונת בנושאים בינלאומיים, וכל זה למה? כי היא נמצאת בידיים של:
« קומץ בעלי הון שיש להם אינטרס לשמור על הקפיטליזם ולכן מנסים למנוע מאנשים ללמוד לחשוב ».
בקריאת הטורים שלו ב »טריבון », אנו מבינים שהשאיפה של ג’ורג’ אורוול היא « להפוך כתיבה פוליטית לאמנות » ולהקים מחדש את מרכז הכובד בין שפה לאמת. פמפלטים וסיסמאות מעניינים אותו כי הם מעוותים מילים מסוימות ויש לתת להן את משמעותן האמיתית, כדי שהאיש ברחוב לא ייתן לעצמו להערים על מימרות פשוטות על פשיזם או קומוניזם. ג’ורג’ אורוול אף פעם לא מזלזל בקוראיו, אלא מבקש מהם להיות תובעניים ולהרהר בעצמם. תנאי ראשון, חשב, של חופש אינדיבידואלי וקולקטיבי שתמיד יהיה עלינו לכבוש.