התבונה בלב הנאמנות הדתית. מאת רוני אקריש

by Rony Akrich
התבונה בלב הנאמנות הדתית. מאת רוני אקריש

על הגותו של פרופ׳ שלום צדיק ועל האפשרות לחדש את משמעות האמונה

ישנם הוגים שהמפגש עם מחשבתם אינו מסתכם בגילוי רעיונות חדשים, אלא מעורר תחושה עמוקה של קרבה אינטלקטואלית, כאילו אדם אחר הצליח לבטא בדרכו שלו שאלות, תהיות ומחשבות המלוות אותנו שנים רבות. כך אני חש במפגשי עם הגותו של פרופסור שלום צדיק, אדם חכם, מבריק ואותנטי, פילוסוף וחוקר באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, המתמחה בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. צדיק הוא גם יהודי אורתודוקסי, שומר תורה ומצוות, המתגורר בעתניאל שביהודה. עובדה זו מעניקה למפעלו משמעות מיוחדת. אין מדובר בחוקר המביט בעולם הדתי מבחוץ, אלא באדם החי את המסורת היהודית מבפנים, ובו בזמן מעז להעמיד את הנחותיה, אמונותיה ותפיסותיה לבחינה פילוסופית נוקבת.

בחרתי להציג את מחשבתו לא רק בשל חשיבות מחקריו, אלא משום שבגישתו לדת, לאלוהים, למסורת ולשאלת האמת אני מוצא הרבה מעצמי. אני מזהה בה שאלות המזינות זה שנים רבות את הגותי, את הפילוסופיה שלי, את אמונתי ואת תבונתי. אין פירוש הדבר שאנחנו מסכימים על הכול, ואף אינני מבקש הסכמה כזאת. הפילוסופיה אינה מפגש בין בני אדם המחפשים אישור לדעותיהם, אלא הזמנה לחשיבה, להתמודדות עם ספקות ולבחינה מחודשת של אמיתות שנראו לנו מובנות מאליהן.

במרכז הגותו של שלום צדיק עומדת השאלה אם נאמנות דתית מחייבת קבלה של עולם אמונות מסוים, ואם אדם המבקש להבין את המציאות באופן רציונלי חייב משום כך לנטוש את מורשתו. במשך דורות התקבעה ההנחה שהדת והפילוסופיה ניצבות משני עברי המתרס: האחת דורשת אמונה וציות, והאחרת מחייבת ספק, ביקורת וחקירה. צדיק מבקש לערער על ההפרדה הזאת. במחקריו על הרמב »ם ועל הפילוסופיה היהודית בימי הביניים הוא חושף מסורת אינטלקטואלית שבה החקירה הפילוסופית והחיים הדתיים לא נתפסו בהכרח כסותרים זה את זה. שאיפתו היא להחיות זרם מחשבתי שהלך ודעך מאז שלהי ימי הביניים, לחדש אותו ולהתאימו לאתגרי המאה העשרים ואחת.

אולם מקוריותו אינה מסתכמת בניסיון לפייס בין שני עולמות. הוא מציע לבחון מחדש את משמעותה של הדת עצמה. האם האלוהות היא מעין דמות אנושית רבת-עוצמה, בעלת רצונות, רגשות ותגובות, המנהלת את ההיסטוריה באמצעות התערבויות מיוחדות? האם אלוהים משנה את מהלך האירועים כדי להיענות לתפילות, להעניש חוטאים או לתגמל צדיקים? האם אמונה מחייבת אותנו לקבל כל סיפור פלאי כפשוטו? בהשראת קריאתו ברמב »ם מבקש צדיק להשתחרר מן הדימויים האנתרופומורפיים הללו ולהבין את האלוהות מעבר לקטגוריות האנושיות המוכרות לנו. במקום לראות בתופעות החורגות מן הסדר הרגיל את הביטוי העיקרי לנוכחות האלוהית, הוא מזמין את האדם להתבונן במציאות עצמה, בחוקיותה ובמורכבותה.

יש כאן היפוך מחשבתי מרתק: במקום לבסס את האמונה על מה שהאדם אינו מסוגל להסביר, צדיק מעמיד במרכזה את המאמץ להבין. גם התפילה מקבלת משמעות אחרת. אם אין לראות באל כוח המשנה את רצונו בהתאם לבקשות האדם, הרי שהתפילה אינה חייבת להיתפס כניסיון להשפיע על החלטותיו. היא יכולה להיות פעולה של התבוננות פנימית, בירור הרצונות, תיקון המידות והכוונה מחודשת של החיים. לא המציאות היא שנדרשת להשתנות בעקבות התפילה, אלא בראש ובראשונה האדם המתפלל. זהו מעבר מתלות חיצונית לעבודה פנימית, מציפייה לקבלת מענה לנכונות לשאת באחריות.

רוב רובו של העולם הדתי בן זמננו רחוק מרחק שמיים וארץ מן ההתבוננות הפילוסופית הזאת. במרחבים דתיים רבים עדיין תופסות מקום מרכזי אמונות בנסים, הבטחות לישועות, הסברים מיסטיים ותלות בסמכויות רוחניות שאין להרהר אחריהן. לעיתים אף נדמה כי עבודת האלוהים מפנה את מקומה לפולחן אישיויות, להערצה עיוורת של רבנים ומנהיגים ולחיפוש אחר כוחות נסתרים שיפתרו את מצוקות האדם. אין בכך כדי לשלול את עולמם של המאמינים או את עומק חווייתם הדתית, אך יש בכך כדי להצביע על סכנה של החלפת המחשבה בציות, האחריות בציפייה לישועה והחיפוש אחר אמת בהסתמכות על סמכות.

ובכל זאת, ישנם בני אדם שאינם יכולים עוד להסתפק באמונות על-טבעיות, בהסברים טרנסצנדנטיים, בסיפורי מופת ובהערצת אישים. אין פירוש הדבר שהם איבדו את אמונתם או את זיקתם למורשתם. לעיתים דווקא משום שהם מתייחסים ברצינות לשאלת האלוהות ולמשמעות הקיום, הם מסרבים לקבל תשובות שאינן עומדות במבחן מחשבתם. הם אינם מבקשים בהכרח לצאת מן הדת, אלא להיכנס אל עומקה, מעבר לדימויים, לפחדים ולמנגנוני הסמכות שהצטברו סביבה. בעבורם, מחשבתו של שלום צדיק פותחת אפשרות להישאר נאמנים למורשתם מבלי לבגוד ביושרם האינטלקטואלי.

וכאן אני מוצא את הקרבה העמוקה ביותר בינינו. שנינו, בדרכנו, מבקשים לבחון מחדש את מקומה של האמונה בחיי האדם, את היחס שבין עבודת האלוהים לבין האחריות המוסרית ואת הסכנה שבהפיכת מנהיגים רוחניים למושא של הערצה בלתי ביקורתית. ביקורתו של צדיק על התפיסות המאגיות של הדת מאפשרת, בעיניי, להרחיב את הדיון גם אל תופעת פולחן האישיות, אף שיש להבחין בין עמדותיו המפורשות לבין המסקנות שאני מבקש לפתח בעקבותיהן. אינני מבקש פחות אמונה, אלא אמונה עמוקה יותר; לא פחות דת, אלא דת בעלת משמעות אנושית ומוסרית; לא פחות נאמנות למורשת, אלא נאמנות שאינה מחייבת את האדם לוותר על חירותו ועל אחריותו.

דווקא משום כך מעניינת עמדתו ביחס לקיום המצוות. צדיק אינו מבקש לפרק את אורח החיים הדתי. להפך, הוא מייחס חשיבות רבה לשבת, למועדים, להלכה, למשפחה ולקהילה. בעיניו, המסורת אינה רק מערכת של ציוויים המיוחסים לרצון אלוהי, אלא מסגרת חיים המעצבת הרגלים, מעניקה משמעות לזמן ומקיימת רציפות בין הדורות. האדם אינו נולד כיצור עצמאי הממציא את עצמו מאפס. הוא מקבל שפה, זיכרון, ערכים ומנהגים עוד בטרם למד לחשוב באופן עצמאי. אישיותו מתפתחת בתוך עולם אנושי שקדם לו, וממנו הוא שואב את הכלים שבאמצעותם יוכל לבנות את דרכו.

אולם כאן מתגלה גם אחד המתחים המרכזיים בהגותו. אם ערכן של המצוות נובע מתרומתן לחיים האנושיים, האם אין לבחון מחדש את תוכנן כאשר המציאות משתנה? ואם מסורת מסוימת אינה מגשימה עוד את תכליתה המוסרית, האם הנאמנות מחייבת את שימורה או דווקא את תיקונה? צדיק נוטה לזהירות רבה ביחס לשינויים הלכתיים וחברתיים, וכך נוצרת מתיחות בין הנועזות של תפיסתו התיאולוגית לבין שמרנותו המעשית. זהו מתח פורה, משום שהוא מחייב אותנו להבחין בין ערכה של המסורת לבין ההנחה שכל צורותיה ההיסטוריות צודקות בהכרח.

המורשת העברית, כפי שאני מבין אותה, אינה רק אוסף תשובות שנמסרו מדור לדור. היא מסורת מפוארת של שאלות, מחלוקות, פרשנויות וחיפוש בלתי פוסק אחר משמעות. הנביאים לא הסתפקו בשימור הסדר הקיים; הם העמידו אותו לביקורת מוסרית. חכמי ישראל לא חדלו להתווכח על פירושם של כתובים ועל משמעותן של מצוות. והרמב »ם עצמו לא חשש להעמיד את האמונה מול דרישותיה של הפילוסופיה. נאמנות למסורת כזאת אינה יכולה להסתכם בחזרה מכנית על תשובות העבר. היא מחייבת את המשך המאמץ האינטלקטואלי שהוליד אותן.

אני רואה אפוא בהגותו של שלום צדיק הרבה מעבר להצעה לחידוש הפילוסופיה הדתית היהודית. היא מעוררת שאלה יסודית על פניה של הדת הקיימת ועל יכולתה להשתחרר מדפוסי תלות, מפחד ומסמכות בלתי מעורערת, מבלי לאבד את עושרה, את זהותה ואת עומקה הרוחני. היא מאפשרת לשאול אם עבודת האלוהים יכולה לשוב ולהיות קשורה בדעת, במוסר, בחירות ובמעשה האנושי, ולא רק בציפייה לכוחות שיפעלו למעננו.

אין בכוונתי להציג את מחשבתו כאמת מוגמרת. אדרבה, יש לבחון גם את מסקנותיו, את הנחותיו ואת גבולות הרציונליזם שהוא מציע. פילוסופיה המבקשת להשתחרר מן הדוגמטיות חייבת להיזהר שלא ליצור דוגמטיות חדשה. אך דווקא משום כך חשוב לי להביא את הגותו בפני הקורא. פילוסוף אמיתי אינו מי שחושב במקומנו, אלא מי שמעורר בנו את הצורך ואת האומץ לחשוב בעצמנו.

אני מאמין כי נאמנות אמיתית למורשת אינה נמדדת רק ביכולת לשמר את מה שקיבלנו, אלא גם באומץ להמשיך ולחשוב את מה שטרם הושלם. אין הכרח לבחור בין האמונה לחקירה, בין ההשתייכות לחירות, בין הזיכרון לבין ההתחדשות. ייתכן שהאתגר הגדול של האדם הדתי בן זמננו הוא דווקא ללמוד לחיות את המתח שביניהם, מבלי להקריב אף אחד מן המרכיבים הללו.

זהו בעיניי ערכו העמוק של המפגש עם שלום צדיק: לא הבטחה לתשובות סופיות, אלא הזמנה למסע שבו האמונה אינה פוטרת מן המחשבה, החשיבה הביקורתית אינה מחייבת את נטישת המורשת, והאדם אינו מפקיד את אחריותו בידי הנס או בידי אישיות נערצת.

שהרי דת הראויה לאדם חושב אינה צריכה לפחד מן השאלה, ואמונה הראויה לשמה אינה צריכה לבקש מן האדם לחדול להיות בן חורין.

רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.

 © 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.

Related Videos