פרשת איילה חסון היא שערורייה דמוקרטית! אני מבקש להביע בפומבי, באופן ברור וחד-משמעי, את תמיכתי בעיתונאית שאומץ ליבה, עצמאותה המקצועית וחופש הביטוי שלה עומדים כיום למבחן. מה שמתרחש כאן חורג בהרבה ממחלוקת מקצועית בין עיתונאית להנהלת גוף שידור. מדובר בזכות היסודית לחקור, לשאול, לחשוף, להטריד את מנוחת השלטון ולערער על הנרטיבים המקובלים, גם כאשר הדבר אינו נוח למי שרואים בעצמם את שומרי הסף של השיח הציבורי.
וכאילו לא די באולטימטום שהוצב בפניה מצד הנהלתה, אנו עדים גם לסערת הכפשות ולמתקפה חסרת מעצורים ברשתות החברתיות. ההסתערות המילולית, ההאשמות, הניסיונות להשחיר את דמותה והדרישה להעמידה לדין ציבורי יוצרים תחושה של ציד מכשפות של ממש. יש בכך הד מטריד לתקופות האפלות ביותר בתולדות המאבק לחופש המחשבה: מסמנים אדם, הופכים אותו למטרה, מייחסים לו כוונות פסולות, שוללים את הלגיטימיות של דבריו, ולבסוף מבקשים להרחיקו מן המרחב הציבורי.
אין בידי לקבוע שכל המתקפה הזאת תוכננה ותואמה מראש, אולם אין צורך להוכיח קיומה של יד מכוונת כדי לזהות את הדינמיקה המסוכנת. במקום להתווכח עם הטענות, תוקפים את מי שמשמיעה אותן. במקום לבחון את העובדות, מבקשים להכתים את העיתונאית. במקום לנהל דיון ציבורי פתוח, מנסים לכפות עליה את גבולות המותר והאסור, את המחשבה הראויה ואת הניסוח המקובל.
ממתי מחלוקת מצדיקה לינץ’ תקשורתי? ממתי ביקורת הופכת למסע השפלה? וממתי הפרוגרסיביות, המתיימרת לייצג סובלנות, פתיחות ופלורליזם, מרשה לעצמה להפוך למכשיר של חוסר סובלנות כלפי כל מי שמעז לחלוק עליה?
אינני מבלבל בין ביקורת לגיטימית על עיתונאית לבין רדיפה אישית. כל אמירה ציבורית ראויה לבדיקה, כל טענה חייבת לעמוד במבחן העובדות, וכל עיתונאי נדרש לדיוק, לאחריות ולהגינות. אולם כאשר המחלוקת הופכת למסע של הוקעה אישית, כאשר הרשעה מוסרית מחליפה טיעון ענייני, וכאשר הזעם הציבורי משמש אמצעי כפייה, אנו מתרחקים מן הדמוקרטיה ומתקרבים לתרבות של הפחדה והשתקה.
העובדה שהנהלת השידור הציבורי יכולה להציב בפני עיתונאית דרישה להקריא הצהרה שאת ניסוחה היא דוחה, כתנאי לחזרתה לשידור, מעוררת אצלי דאגה עמוקה. במיוחד כאשר כבר נמסרה התנצלות שהתקבלה בוועדת האתיקה. אחריות עיתונאית מחייבת שקיפות ותיקון טעויות, אך אין להפוך אותה לדרישה לכניעה מחשבתית, להשפלה פומבית או להצהרת נאמנות לקו רעיוני כלשהו.
מה שמדאיג אותי עוד יותר הוא האקלים האידיאולוגי שבו מתרחשת הפרשה הזאת. נדמה שחלק מן הפרוגרסיביות התרבותית, שהשתרשה במרחבים מסוימים בתקשורת וברשתות החברתיות, חדל להסתפק בהצגת עמדותיו והחל להתנהג כאילו הוא מחזיק במונופול על המוסר, על הנאורות ועל הדמוקרטיה עצמה. לא עוד ויכוח בין תפיסות עולם, אלא חלוקה בין נאורים לחשוכים, בין ראויים לפסולים, בין מי שמותר להם לדבר לבין מי שראוי להעמידם במקומם.
את התפיסה הזאת אני דוחה מכל וכל!
פרוגרסיביות שאינה מסוגלת לשאת מחלוקת איננה עוד קִדמה. היא הופכת לקונפורמיזם סמכותני, למשטר של תקינות מחשבתית ולמשטרת מחשבות חדשה.
איילה חסון איננה עומדת מעל הביקורת. שום עיתונאי אינו עומד מעליה. אולם יש לה זכות מלאה למלא את שליחותה המקצועית מבלי שמחלוקת על דבריה תהפוך לעילה למסע הפחדה או לניסיון להכניע אותה מבחינה רעיונית. יש לבחון את תחקיריה לגופם, לבדוק את העובדות שהיא מציגה, להתמודד עם מסקנותיה ולתקן טעויות ככל שנעשו, על פי כללים שוויוניים, שקופים והוגנים.
אני מסרב לקבל את האפשרות שהשידור הציבורי בישראל, הממומן מכספי הציבור כולו, יהפוך למעוזה של אורתודוקסיה פוליטית או תרבותית. השידור הציבורי אינו רכושה של השמאלנות, כשם שאינו רכושה של הימניות. הוא אינו שייך לשמרנים ואינו שייך לפרוגרסיבים. הוא שייך לציבור הישראלי כולו, על מגוון השקפותיו, זהויותיו ועמדותיו.
אני דורש שכללי האתיקה יחולו באותה מידה על כלל העיתונאים, ללא הבחנה בין השקפות פוליטיות, ושכל החלטה מקצועית תהיה מנומקת, מידתית ונתונה לביקורת ציבורית. אסור שהכוח המוסדי יהפוך לכלי של ענישה סלקטיבית, ואסור שעצמאות מחשבתית תיחשב לעבירת משמעת.
בסופו של דבר, השאלה העומדת לפנינו אינה נוגעת רק לאיילה חסון. היא נוגעת לדמותה של הדמוקרטיה הישראלית. האם אנו רוצים חברה שבה רעיונות מתמודדים זה עם זה באופן חופשי, פתוח ונוקב, או חברה שבה הרשתות החברתיות הופכות לבתי דין עממיים, שבה שמו הטוב של אדם נרמס תחת גל של האשמות, ושבה הנהלות תקשורתיות עלולות להיכנע ללחצים שמפעילים מחנות אידיאולוגיים?
אני מסרב להשלים עם האפשרות השנייה.
היום אני עומד לצד איילה חסון. מחר אעמוד באותה נחישות לצד כל עיתונאי או עיתונאית, מימין ומשמאל, שיהיו נתונים למסע הפחדה, השפלה או השתקה בשל עמדותיהם או בשל עבודתם העיתונאית.
משום שחופש העיתונות איננו פרס שמעניקים למי שדעותיו מקובלות עלינו. הוא זכות יסוד, וערכו האמיתי נבחן דווקא כאשר הוא מגן על קולות שמרגיזים אותנו, על שאלות שאיננו רוצים לשמוע ועל עובדות שאינן מתיישבות עם תפיסת עולמנו.
דמוקרטיה אינה מתה רק כאשר מבטלים את מוסדותיה. היא נחלשת גם כאשר מנרמלים השפלה פומבית, כאשר מחליפים דיון בהרשעה, כאשר פחד מפני דעת הקהל מחליף את האומץ לומר את הדברים וכאשר השתייכות למחנה אידיאולוגי הופכת לתנאי סמוי ללגיטימיות ציבורית.
מי שמתיימר להגן על הדמוקרטיה, שיתחיל בכיבוד הזכות לחלוק עליו! מי שטוען שהוא נושא את דגל הנאורות, שיוכיח שהוא מסוגל לשאת גם דעות מנוגדות! ומי שמבקש להפריך תחקיר, שיעשה זאת באמצעות עובדות, ראיות וטיעונים, ולא באמצעות הכפשה, השפלה והפחדה!
אני ניצב לצד איילה חסון משום שאני מסרב לקבל מצב שבו עיתונאית נדרשת לבטא בפומבי מילים שהיא אינה מוכנה לאמץ כתנאי להמשך הופעתה על המסך. אני ניצב לצדה משום שאינני מוכן להשלים עם תרבות ציבורית שבה מחלוקת הופכת לעילה לציד מכשפות, והחריגה מן הקונצנזוס האידיאולוגי הופכת לחטא שאין עליו מחילה.
השתקת קול ביקורתי איננה ניצחון של הקִדמה. היא תמיד תבוסה של החירות.
וחברה שמבקשת להשתיק את מי שמעז לחשוב אחרת איננה מגינה על הדמוקרטיה שלה. היא מתחילה לפרק אותה מבפנים.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.