יש הרואים בארץ הזאת ארץ קטנה. לעיתים, בנימה קלה של התנשאות, הם מדברים אפילו על « עם קטן », כאילו גודלה של אומה נמדד אך ורק בקילומטרים רבועים, וכאילו ערכו של אדם או של ציבור תלוי במספר התושבים המצטופפים בגבולותיה של מדינה.
נכון, הארץ הזאת אינה גדולה. כמה מאות קילומטרים מפרידים בין צפונה לדרומה, ועל מפת העולם אפשר כמעט לראות בה עיר אחת גדולה. אלא שבתוך המרחב המצומצם הזה חיים בני אדם, נפגשים, מרפאים ונרפאים, לומדים, חוקרים, מפתחים, יוצרים, ממציאים וכותבים.
לישראל אין על מה להתנצל.
אין לה להתנצל על יכולתה להפוך אדמות צחיחות לשדות פוריים, להקים אוניברסיטאות ובתי חולים, לפתח המצאות, לרשום פטנטים, לפרסם מחקרים וספרים, ליצור אמנות, מדע, טכנולוגיה ותרבות. אין לה להתנצל על כך שהיא חיה בעוצמה כזאת, שלעיתים נדמה כי עצם חיוניותה מפריעה למי שהתרגלו לראות ביהודי דמות אחרת לגמרי.
ישראל איננה קטנה במה שהיא עושה. ואולי אחד הדברים שמרגיזים בה יותר מכול הוא שהיא מסרבת לחשוב על עצמה כעל ישות זעירה שייעודה להצטנע, להודות, להרכין ראש ולהתנצל על עצם קיומה.
ובכל זאת, זוהי חברה שבוחנת את עצמה ללא הרף. היא מתווכחת, מבקרת, חוקרת, מטילה ספק ולעיתים אף מייסרת את עצמה בשאלות מוסריות. היא מעמידה במבחן את אמיתותיה שלה הרבה יותר מכפי שעושות לא מעט מדינות המתייצבות מולה בתפקיד המטיפות והמוכיחות.
וכאשר תוקפים אותה — היא משיבה.
בעיני אחדים, דווקא זה בלתי נסבל.
היהודי שאפשר היה לגרש, לנשל, להשפיל ולהשמיד, ואחר כך — כעבור עשרות שנים — לערוך טקסים ממלכתיים לזכרו בארמונות ובבתי פרלמנט, איננו עוד אותו יהודי חסר אונים.
היום יש לו צבא.
יש לו רופאים, מהנדסים, חקלאים, חוקרים, סופרים, מורים ואמנים. ובעיקר יש לו ילדים שהוא רוצה לראות גדלים, חיים, יוצרים וממשיכים אחריו.
החיים עומדים בראש סדר העדיפויות.
וזוהי אולי גדולתה האמיתית של ישראל: לא ממדי השטח שלה, אלא המרחק שבין ממדיה לבין מעשיה; בין מספר תושביה לבין עוצמת היצירה שלהם; בין האיומים הסובבים אותה לבין ההתעקשות הכמעט בלתי נתפסת להמשיך קדימה.
כאשר מכים בה — היא קמה.
כאשר הורסים — היא בונה מחדש.
וכאשר מכריזים שוב שהנה הגיע סופה, היא פותחת בית ספר, מקימה מעבדה, מייסדת חברה, כותבת ספר, נוטעת עץ, יולדת ילד — וחיה מחדש.
עמים רבים נשאו סבל. לעיתים הפך הסבל לזהותם. ישראל ניסתה לעשות דבר אחר: להפוך את הכאב למנוף.
לא לשכוח אותו, אך גם לא להשתעבד לו.
לא למחוק את הזיכרון, אך גם לא להפוך את הזיכרון לבית קברות שבו אמורים החיים להתגורר לנצח.
לישראל יש פגמים, כמובן. כמו לכל מדינה. אזרחיה מתווכחים על פוליטיקה בהתלהבות שבה עמים אחרים מתווכחים על כדורגל. ממשלות מאכזבות, מנהיגים נכשלים, מוסדות זוכים לביקורת, והחברה הישראלית מסוגלת לנהל ויכוח פנימי בעוצמות שכמעט אין להן אח ורע.
אבל אולי דווקא כאן נמצאת אחת מעוצמותיה: היכולת להטיל ספק בעצמה מבלי לוותר על עצמה; לבקר את דרכה ובכל זאת להמשיך ללכת; להתווכח על הבית ובאותה שעה להגן עליו.
כי מוסר אינו מחייב חוסר אונים.
חמלה אינה מחייבת שכחה.
והרצון לחיות איננו חטא שעליו צריך להתנצל.
כן, ארץ קטנה.
אבל ההיסטוריה אינה מודדת גדולה במטרים רבועים.
אימפריות כבשו יבשות שלמות והותירו אחריהן חורבות. ממלכות אדירות נעלמו כאילו לא היו. ולעומתן היו עמים קטנים שהעניקו לעולם רעיונות, ספרים, אמונות, גילויים ויצירות שחיו מאות ואלפי שנים לאחר שמלכיהם וצבאותיהם נעלמו.
ישראל שייכת לאותה משפחה מוזרה של עמים שהגאוגרפיה שלהם קטנה מן ההיסטוריה שלהם.
ארץ קטנה, אוכלוסייה קטנה יחסית — וזיכרון עצום.
ולמי שמבקש ללמד אותה שוב ושוב את אמנות ההצטנעות, את חובת ההתנצלות ואת מעלותיה של הכניעות, יש תשובה פשוטה:
לא שבנו אל ההיסטוריה כדי ללמוד כיצד למות.
שבנו כדי לחיות.
כדי ליצור.
כדי לבנות.
כדי למסור לבנינו את מה שקיבלנו מאבותינו, ולהוסיף עליו משלנו.
וכדי להגן על מה שבנינו.
מי שביקר ביותר מדי בתי קברות יודע זאת היטב: גדולתו של עם אינה נמדדת רק במה שהוא סבל, אלא במה שהצליח ליצור למרות סבלו; במה שהוא מעניק לעולם; ביכולתו להגן על עצמו מפני מי שמבקשים לפגוע בו; ובעיקר — ביכולתו לקום מחדש לאחר האסון.
ארץ קטנה?
אולי.
אבל לפעמים דרוש עם גדול מאוד כדי לעשות את כל מה שהארץ הקטנה הזאת כבר עשתה.