יש לנו כישרון מיוחד להפוך אסונות לטקסים. בקושי הספקנו למנות את המתים, וכבר הזיכרון מתארגן: נרות נדלקים, פרחים נערמים, שירים נבחרים, נאומים נכתבים, נבחרי ציבור תופסים את מקומם, והמילים הצפויות חוזרות שוב, זיכרון, אומץ, אחדות, אחריות, « לעולם לא עוד ».
אין כאן שום זלזול במחוות הללו. הן נחוצות. המתים ראויים שנרכין ראש בפניהם, המשפחות השכולות זכאיות לנוכחותנו, והניצולים חייבים להיות מסוגלים להעיד. חברה שאינה יודעת לבכות את מתיה מאבדת משהו מאנושיותה. אבל כאב אמיתי דורש יותר מטקס. וכאן בדיוק מתחיל הקושי שלנו: לא פעם בלבלנו בין שני דברים שאינם זהים, להנציח ולזכור.
להנציח קל יחסית. קובעים תאריך, מארגנים טקס, נושאים נאומים, ואז חוזרים הביתה, לעיתים נסערים מאוד, אך לא בהכרח שונים משהיינו קודם. לזכור באמת הוא עניין תובעני הרבה יותר, משום שזיכרון הראוי לשמו אינו רק משמר עקבות מן העבר; הוא מערער את ההווה. הוא מחייב את מי שזוכר לבחון מחדש את מה שחשב שהוא יודע, את הוודאויות שבהן נאחז, ואת הטעויות שהיה לו נוח יותר לייחס לאחרים. הזיכרון האמיתי אינו שואל רק: « מה קרה לנו? », אלא גם: מה הבנו, ובעיקר, מה שינינו?
תשעה באב מעמיד אותנו כבר מאות שנים מול השאלה הזאת. אנו בוכים על חורבן ירושלים, קוראים באיכה, ומזכירים את השסעים הפנימיים, את השנאת החינם, את היריבויות, את הקנאות, את עיוורונם של מנהיגים ואת התמוטטותה של חברה שהייתה גם נתונה תחת איום מבחוץ. אין כמובן שום טענה שירושלים חרבה רק בגלל הקרע הפנימי. רומא הייתה קיימת, עוצמתה הצבאית הייתה ממשית, וגם האויב מבחוץ היה ממשי מאוד. אבל המסורת היהודית סירבה להפוך את האויב להסבר היחיד לאסון. היא הפנתה את המבט פנימה.
היא לא שאלה רק: « מה הם עשו לנו? », אלא גם: « מה אנחנו היינו, שכבר לא ראינו, לא שמענו, ולא ידענו לפעול יחד? »
זהו זיכרון תובעני.
ואף על פי כן, אחרי כל כך הרבה מאות של צום, תפילה וסיפור, נותרת שאלה אחת כמעט מביכה: מה באמת למדנו? אם אנו חוזרים שוב ושוב על כך ששסעים פנימיים מסוגלים לפרק חברה, ובאותה נשימה הופכים כל מחלוקת פוליטית למלחמת אזרחים בזעיר אנפין; אם אנו מגנים את הקנאות של העבר אך מקדשים את הוודאויות שלנו בהווה; אם אנו מספרים על עיוורונם של מנהיגים קדומים אך לעולם איננו מעלים על דעתנו שגם אנחנו עלולים להיות עיוורים, ייתכן ששיננו היטב את ההיסטוריה, אך לא באמת הפקנו ממנה לקח.
וזו בדיוק השאלה שמציב בפנינו השבעה באוקטובר.
איש אינו יכול להעלות על הדעת שהעם היהודי ישכח את היום הזה. נזכור את השמות, את הפנים, את היישובים שנפגעו, את הנרצחים, החטופים והפצועים, ואת מי שנלחמו, חילצו והצילו. נאסוף עדויות, נכתוב ספרים, נצלם סרטים, נחבר שירים ונקים אנדרטאות. עם הזמן התמונות יהפכו לסמלים, והכאב ימצא לעצמו טקס, שפה ופרוטוקול.
אבל דווקא כאן מתחילה הסכנה: לחשוב שהפרוטוקול עצמו הפך לזיכרון.
בעוד עשרים שנה יכולים להיות לנו יותר אנדרטאות, יותר טקסים ויותר ארכיונים, ובכל זאת להישאר עם אותם הרגלים מחשבתיים, אותם שסעים, אותן ודאויות ואותה עיוורון שהיו לנו קודם. אז נזכור, אבל לא נלמד דבר.
לישראל כנראה אין בעיית זיכרון. אנחנו יודעים לזכור. הבעיה שלנו נמצאת במקום אחר: איננו תמיד יודעים להפוך את הזיכרון לידיעה, את הידיעה לפיכחון, את הפיכחון לאחריות ואת האחריות לשינוי.
חברה יכולה להחזיק בזיכרון עצום ולהמשיך להיות שבויה באותן טעויות. היא יכולה לדעת בעל פה את אסונותיה ועדיין לשחזר את המנגנונים שאפשרו אותם. היא יכולה לבכות על השסעים של העבר ובו בזמן לטפח את השסעים של ההווה. היא יכולה לומר « לעולם לא עוד » בכנות מלאה ובכל זאת לסרב לבחון את הדוקטרינות, המוסדות והוודאויות שכשלו.
זהו אחד הדברים המטרידים ביותר בחיים הציבוריים שלנו. אנו מסוגלים לעבור אירועים אדירים מבלי שהאמונות העמוקות שלנו יתערערו באמת. גבולות יכולים להיפרץ, קהילות יכולות להיטבח, תפיסות ביטחוניות יכולות לקרוס ומשפחות יכולות להישבר, ובכל זאת כל מחנה חוזר במהירות לעמדתו כשהוא משוכנע מחדש שהוא צדק מלכתחילה.
כך הופך האסון לעוד טיעון בוויכוח ישן. הימין רואה בו הוכחה לצדקתו, וגם השמאל. הדתיים מאשימים את החילונים, החילונים את הדתיים; הפוליטיקאים את הצבא, הצבא את הפוליטיקאים. כל אחד מזהה בתוך האסון את אשמתו של האחר.
וכמעט איש אינו מתחיל במשפט שהיה צריך לפתוח כל חשבון נפש אמיתי: « טעיתי. »
חשבתי שמדיניות מסוימת תוביל לתוצאה מסוימת, והיא לא הובילה. חשבתי שסכנה מסוימת היא משנית, והיא לא הייתה. חשבתי שאני מכיר את האויב, ולא הכרתי אותו די הצורך. חשבתי שמוסד מסוים יגיב בדרך מסוימת, והוא לא הגיב כך.
ללמוד איננו השפלה. זו צורה של אחריות. אבל למידה דורשת לפעמים לוותר על ודאות, וזה הרבה יותר קשה מלהדליק נר.
לכן רגש, כן ככל שיהיה, אינו מספיק. אפשר לבכות עמוקות ולא להבין. אפשר להיות מזועזע ולהמשיך לחזור על אותן טעויות. דמעות אינן ניתוח, רגש אינו אסטרטגיה, וטראומה אינה מדיניות.
יש כאן אפילו פרדוקס מטריד יותר: ככל שאירוע נעשה מקודש יותר, כך לפעמים קשה יותר לחקור אותו. הזיכרון עלול לחדול להיות כלי להבנה ולהפוך לשריד מקודש. אנו משתחווים לפניו, אבל הוא כבר אינו משנה אותנו.
וכאן מתגלה עד כמה מסורת הזיכרון היהודית תובענית יותר מן הטקסים המודרניים שלנו. « זכור » במקרא איננו פקודה פשוטה לשמר. הזיכרון תמיד מכוון למעשה. זכור כי עבד היית במצרים, כדי שהחוויה הזאת תשנה את יחסך לגר, לחלש ולמי שתלוי בך. זכור את המדבר, כדי שההצלחה לא תשכנע אותך שעוצמתך מספיקה לכל. זכור את עמלק, כדי שהערנות לא תירדם. זכור את טעויותיך, כדי שלא תבנה את זהותך על אשליית צדקתך.
במחשבה המקראית, הזיכרון יוצר חובה. הוא אינו שואל רק: « האם אתה זוכר? », אלא: « למה הזיכרון הזה מחייב אותך להפוך? »
אולי זה בדיוק מה שאיבדנו בהדרגה. לא את הזיכרון עצמו, אלא את היכולת שלו לשנות אותנו.
אנחנו מתעדים, מארכבים, מלמדים, בונים מוזיאונים, מקליטים עדויות ומעבירים לדורות הבאים. אבל לפעמים אנו מזניחים את השאלה היחידה שיכולה להעניק לכל הפעולות הללו משמעות אמיתית: איך ייראה מחר האופן שבו אנו חושבים, שולטים, מקבלים החלטות וחיים יחד?
איזה ערך יש לתשעה באב אם אנו בוכים מדי שנה על השסעים שתרמו לחורבן ירושלים, ולמחרת חוזרים להתייחס לכל מחלוקת כבגידה? מה משמעות זיכרון השואה אם « לעולם לא עוד » הופך לסיסמה ללא מחשבה רצינית על ריבונות, פגיעוּת, כוח ואחריות? ומה יהיה זיכרון השבעה באוקטובר אם הוא יהפוך למרחב שבו מותר לנו לבכות, אך כמעט אסור לנו להטיל ספק בעצמנו?
אין הכוונה להשתמש במתים לטובת עמדה פוליטית. זו תהיה בגידה בהם. אבל קל לא פחות להקדיש להם טקסים מרהיבים ואז להמשיך בדיוק כפי שהיינו. אולי אנו חייבים להם משהו קשה יותר: להסכים שמותם יערער את דרך חיינו, שיחייב אותנו להביט במה שלא רצינו לראות, במה שלא הבנו נכון, במה שהמעטנו בערכו או העדפנו להתעלם ממנו.
השבעה באוקטובר לא צריך אפוא להיות רק יום לאומי של הנצחה. הוא צריך להיות גם יום לאומי של חשבון נפש. יום שבו לא נשאל רק את מי אנו זוכרים, אלא גם מה הבנו. יום שבו מוסדות יסבירו מה לא ראו, מנהיגים יאמרו מאילו ודאויות נאלצו להיפרד, ואינטלקטואלים יתחילו בבחינת האשליות של עצמם לפני שהם מגנים את אשליותיהם של אחרים.
ומעל הכול, יום שבו כל אחד מאיתנו יסכים להשיב על שאלה אחת פשוטה וקשה: מה השבעה באוקטובר אילץ אותי לחשוב מחדש?
חובת הזיכרון האמיתית מתחילה במקום שבו הטקס מסתיים. היא מתחילה כשהנרות כבים, כשהפרחים מתחילים לנבול, כשהנאומים מסתיימים וכל אחד חוזר לאחריות שלו ולוודאויות שלו. רק אז מתברר אם באמת זכרנו.
מפני שזיכרון אמיתי אינו דורש רק נאמנות למתים. הוא דורש אחריות מן החיים.
ישראל אינה צריכה ללמוד את אמנות הזיכרון. העם היהודי עוסק בה כבר אלפי שנים. האתגר שלנו קשה יותר: להפוך את הזיכרון לידיעה, את הידיעה לפיכחון, את הפיכחון לאחריות ואת האחריות לשינוי.
כי « זכור » אינו אומר רק: אל תשכח לעולם את מה שהיה.
הוא אומר גם: אל תישאר מי שהיית לפני שזה קרה.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומורה להיסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.