ההשפלה נמצאת בכל מקום בחיינו. זה פוגע, מגחך, משפיל, מלבה אלימות ואי צדק, ומייצר טינה. ההשפלה משתיקה את הנושא הדובר, הורסת את הביטחון, ההערכה והכבוד העצמי. ועדיין, לרוב אנחנו חסרי רגישות לזה ואנחנו שותקים. למה לא לנסות ליישם חברה פחות משפילה?
« הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים… – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא ». מי שגורם לחברו להחוויר מעלבון, מי שמעליב אדם לפני אחרים, לא יזכה למנוחה בעולם הבא. כלומר – הפגיעה בזולת היא מעשה חמור מאוד. המקור הוא בסדר נזיקין, מסכת אבות ג, יד – « רבי אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקודשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמלבין פני חברו ברבים, והמגלה פנים בתורה–אף על פי שיש בידו מעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. »
מה שמדהים אותי בהשפלת האחר הוא שהיא משפיעה קודם כל על הפנים, כלומר בחלק של עצמנו ההכי מוצע לזולת, דרך המבט, בקול, בהבעת רגשות, בכל מה שמחבר אותנו לאחרים. מילה אחת, מבט אחד, מספיקה כדי לפגוע. זו הסיבה שההשפלה מקפיאה אותנו מבושה ומזעם: היא הורסת את האפשרות להסתכל, לדבר. זה הורס את האמון בעצמך ובאחרים והשפעותיו ארוכות טווח. ההשפלה היא לרוב הרבה יותר חמורה מבריונות ומובילה מאוחר יותר לאלימות עם השפעות הרסניות. איננו מעריכים במידה מספקת מה ההשפלה עושה לחייהם של אנשים ועמים. המושפלים, בתורם, מסתכנים ברצון עז להשפיל האחר. למגיפה הזו מתווספת, עם הזמן, מעין זיהום במרחב, למשל: השפלות בעולם התעסוקה יכולות להיות השלכות בבריאות, במשפחה וכו’. זה יכול, צעד אחר צעד, לגעת בכל רישומי ההכרה. הם גדלים, כמו כלבים, הם מאומנים לא לנשוך ללא אישור. הם מגיבים רק באופן מכני לרפלקסים מסוימים שהוטבעו בהם מאז ילדותם. בין הרבה דברים הם למדו לא להתלונן, כי התלונות מגיעות מהשטן, ואומרים שזה יהרוס להם את השלווה הפנימית. הם לא מצליחים למרוד, הם עוצמים את עיניהם, סובלים ומתעלמים ממה שהם עושים לאחרים שלא בצדק. ואם לא די בכך, גורמים להם להאמין שמאחורי מה שקורה להם יש רצון אלוהי להעמיד אותם במבחן. הדממה שתופסת את מקום ההוקעה היא רוע שיש לגרש אותה. מה שאנשים דתיים, פוליטיקאים או אנשים כביכול חכמים יגידו, אף ישות לא צריכה לשאת את הסבל ולהתחבט בשתיקה דוממת. אם זה היה המקרה, בעלי חיים לא היו מייללים את צרותיהם. אם הדממה הייתה טבעית, לא היינו מרגישים את הגולה הזו בתוכיותנו בכל פעם שהיינו מחליטים להישאר פעורי פה למרות הרעות שאנו סובלים.
בידיעה שאזרחיהם יראים ורכי הלבב, המנהיגים, בצדקתם, מרשים לעצמם לעשות מה שהם רואים לנכון. הם יודעים שהאנשים האלה לעולם לא יתקוממו. הרי, האם הם אינם דתיים? השליטים שלהם בהחלט ילמדו אותם על השלום וחשיבותו. יזמינו אותם לרדוף אחרי האושר המדומה, כדי שלא ישאלו, לא יתבוננו בנעשה, יחשבו, חס וחלילה, על ביקורת מרדנית. מעדיפים למכור להם שמה שקורה להם הוא רצון האל, ולכן הם לא יבחינו, מרוב טמטומם, שהבחנה והטיפול אך ורק בידם. הרוע הגדול ביותר של זמננו, ואולי ההישג הגדול ביותר של מי ששולטים בפועל בעולם, הוא השתיקה שאליה כפה האוכלוסייה בעדינות, ההשתקה שאליה כולם התאקלמו. למען השקט הבטוח, בכל הרמות, במיוחד החברתי והדתי, הם מעדיפים לא להוקיע את הרוע שהם עדים לו, כמו לראות את חבריהם מושמצים, מושפלים על בסיס יומיומי ולעולם לא מגיבים. השתיקה הזו מזיקה. זה רעל בעל טעם מתוק שהורג אותנו באיטיות. לפני שהם מבינים את הסכנה שהם מהווים, הם גוועים, נסחפים בצער המתמשך של פחדנותם. הם מנסים להצדיק את אומללותם, זו שמעולם לא רצו להילחם בה, בשם האירועים הרבים האלה שברצונם התעלמו מהם, עברו בשתיקה. הם לא יותר ולא פחות מנבלים באמונתם, שקרנים מדופלמים, סוגדים לאי-מוסריות. אך אנחנו יודעים זאת היטב, מי שמחפש את דתו הדלה והמבחילה, נמנע מעימותים, מחאות, תלונות בלתי פוסקות, כי, לדבריו, הן פוגעות ברוחניות שלו. הם מחפשים את בריאות נפשם, בוחרים בשקט השותף שהורג בזחלנות את חבריהם ואת עצמם, מתפללים שזה לא יהרוג אותם מהר מדי. זהו הרוע שהם סובלים ושאינם יכולים להוקיע, כי הם עסוקים מדי במרדף אחר האושר הפונדמנטליסטי שלהם, בחיפוש אחר שלום אוטופי, תחליף לרווחתם. בכך, הם משתפי פעולה אמיתיים, שותפים לרוע במצבו הגולמי.
מועדים לשמחה ידידים! המלעיג הנבזי רוני אקריש
