הגיע הזמן לומר את מה שהושתק זמן רב מדי. לא כדי לפטור את המערב מפשעיו. לא כדי להלבין את סוחרי העבדים האירופים, את הספינות, את הכבלים, את המטעים, את שווקי האדם ואת האכזריות הקולוניאלית. אלא כדי להשיב להיסטוריה את שלמותה. שהרי זיכרון קטוע הופך לאידיאולוגיה. זיכרון סלקטיבי הופך לנשק. זיכרון המצביע רק על אשם אחד, סופו שהוא בוגד בקורבנות עצמם.
העבדות לא הייתה רק מערבית. היא לא הייתה רק אירופית. היא לא הייתה רק אטלנטית. היא הייתה גם ערבית, מוסלמית, מזרחית, סהראית, עות׳מאנית, פרסית והודית־אוקיינית. היא עברה בדרכי המדבר, בים סוף, בנילוס, במזרח אפריקה ובאוקיינוס ההודי. היא השתרשה בשווקים, בארמונות, בבתים, בצבאות, בהרמונות, במערכות מינהל ובכלכלות שלמות.
ומעל הכול, היא נמשכה.
סחר העבדים הטרנס־אטלנטי היה עצום, פלילי, תעשייתי בארגונו ונורא בתוצאותיו. הוא התפרש בעיקר מן המאה השש־עשרה ועד המאה התשע־עשרה, והביא לגירושם הכפוי של מיליוני אפריקאים אל יבשת אמריקה. אך סחר העבדים הערבי־מוסלמי באפריקאים החל מוקדם הרבה יותר, עם ההתפשטות הערבית והמוסלמית מן המאה השביעית, כאשר הכיבושים פתחו את מצרים, את המגרב, את הסהרה ואת הדרכים המזרחיות. הוא חצה את ימי הביניים, את האימפריות המוסלמיות הגדולות, את נתיבי ים סוף, את האוקיינוס ההודי, את התקופה העות׳מאנית, את המאה התשע־עשרה, ולעיתים נמשך עד ראשית המאה העשרים, ואף עד אמצעה, בצורות ביתיות, חברתיות או פוליטיות דיסקרטיות יותר.
זה הדבר שיש לומר: במשך קרוב לשלושה־עשר מאות שנה, אפריקה השחורה נמסרה לא רק לספינות האירופיות, אלא גם לשיירות הסהרה, לשווקים המזרחיים, לתחנות המסחר של ים סוף, לנמלי האוקיינוס ההודי, לארמונות, לצבאות, לבתי בעלי השררה ולמרחבים הסגורים של העבדות הביתית.
זיכרון הרואה רק את האוקיינוס האטלנטי שוכח את הסהרה. זיכרון הרואה רק את נאנט, בורדו, ליברפול, ליסבון או אמסטרדם, שוכח גם את קהיר, בגדד, דמשק, איסטנבול, מכה, מוסקט, זנזיבר ונתיבי המזרח.
אפריקה לא נשדדה אפוא רק בידי נמלי אירופה. היא נשדדה גם בידי רשתות ערביות, מוסלמיות, עות׳מאניות, פרסיות, סוואהיליות, ולעיתים גם בידי אפריקאים עצמם. מיליוני גברים, נשים וילדים נעקרו מאדמותיהם, נמכרו, הועברו, פוזרו, נוצלו ככוח עבודה, כמשרתים, כחיילים, כשפחות בית, כפילגשים, כבני אדם שנשללו מהם שמם, ייחוסם וגורלם.
צריך לומר זאת ללא שנאה, אך גם בלי לרעוד.
העולם הערבי והמוסלמי השתתף בהיסטוריה של העבדות. הוא השתתף בה באופן רחב. הוא השתתף בה לאורך זמן. הוא השתתף בה באמצעות שווקיו, דרכיו, אימפריותיו, משפחותיו החזקות, ארמונותיו, צבאותיו, הרמונותיו, מערכות המינהל שלו וכלכלותיו. הכחשת הדבר תהיה עלבון למתים. השתיקה עליו תהיה עבדות שנייה המוטלת על הקורבנות.
אך צריך לומר זאת גם בדייקנות. האמת אינה זקוקה להפרזה כדי להיות נוראה. לא כל הגברים שנחטפו וסולקו מארצם סורסו. לא כל העבדים האפריקאים נועדו לארמונות. לא כל השבויים ידעו גורל אחד. אולם חלק מן הסחר הזה התאפיין באלימות קיצונית: סירוסם של גברים מסוימים והפיכתם לסריסים, שעבוד ביתי של נשים, ניצול מיני של שבויות, הפרדת ילדים, מחיקת שפות, שושלות וזיכרונות.
מה שאנו תובעים כאן איננו תחרות של כאבים. איננו רוצים להעמיד את הסחר האטלנטי מול הסחר המזרחי. איננו רוצים להחליף אשמה אחת באשמה אחרת. איננו אומרים: המערב היה אשם, אך גם האחרים, ולכן בעצם איש איננו אשם באמת. זו תהיה פחדנות מוסרית.
אנו אומרים דבר אחר: כל ציוויליזציה חייבת להשיב על צלליה.
אירופה חייבת להשיב על סחר העבדים הטרנס־אטלנטי, על המטעים, על הקוד השחור, על הקולוניזציה, על עקירתם ההמונית של מיליוני אפריקאים אל יבשת אמריקה. אך העולם הערבי והמוסלמי חייב גם הוא להשיב על נתיבי העבדות שלו, על שווקי האדם שלו, על פשיטותיו, על השבויים האפריקאים שלו, על העבדויות השקטות שלו, על הנשים הכלואות שלו, על הילדים שנעקרו משורשיהם.
צדקת הזיכרון אינה יכולה להיות לפי מידה משתנה. היא אינה יכולה להיות אמיצה בפריז, בלונדון, בליסבון או באמסטרדם, ולהיעשות אילמת באלג׳יר, בתוניס, בטריפולי, בקהיר, באיסטנבול, בריאד, בבגדד או בזנזיבר. היא אינה יכולה להאשים את המערב בקול רעם, וללחוש בקושי כאשר מדובר בעולם הערבי. זיכרון כזה כבר איננו זיכרון: הוא הופך לתעמולה.
השתיקה הזאת חושפת פחד בן זמננו. מעיזים לדבר על העבדות המערבית מפני שהמערב למד, לעיתים בכאב, להניח לעצמו להיות מואשם. אך מהססים לדבר על סחר העבדים הערבי־מוסלמי, מפני שהוא מפריע לאיזונים האידיאולוגיים של ימינו. הוא מטלטל את הסיפור הנוח של עולם המחולק בין תליינים נצחיים לבין קורבנות נצחיים. הוא מחייב להכיר בכך שהנשלטים של אתמול שלטו לעיתים בעמים אחרים, ושהמושפלים של היסטוריה אחת היו לעיתים המשפילים של היסטוריה אחרת.
דווקא את הדבר הזה חייבת מחשבה בוגרת לעמוד מולו.
ההיסטוריה האנושית איננה בית דין פשטני שבו יבשת אחת בלבד נושאת את כל אשמת העולם. היא תהום משותפת. ליוונים היו עבדים. לרומאים היו עבדים. לערבים היו עבדים. לאימפריות המוסלמיות היו שווקי אדם. גם חברות אפריקאיות הכירו מערכות פנימיות של לכידה, מכירה ושליטה. האירופים תיעשו את הזוועה האטלנטית. האימפריות המזרחיות האריכו במשך מאות שנים צורות אחרות של שעבוד. אין עם שהוא חף מפשע מטבעו. אין ציוויליזציה שהיא טהורה במהותה.
השאלה האמיתית איננה אפוא: מי רשאי להאשים את מי? השאלה האמיתית היא: מי מוכן סוף־סוף להביט בעברו שלו ללא איפור?
כי פשע העבדות אינו מצוי רק בשלשלאות. הוא מצוי במבט ההופך את האדם לחפץ. הוא מצוי בכלכלה המחשבת את מחירו של גוף. הוא מצוי בדת כאשר היא מצדיקה שעבוד במקום לקדש את כבוד האדם. הוא מצוי בפוליטיקה כאשר היא מארגנת שליטה במקום להגן על החירות. הוא מצוי בתרבות כאשר היא מייצרת היררכיות של עור, דם, עם ולידה.
אנו דורשים אפוא שסחר העבדים הערבי־מוסלמי יילמד, ייחקר, ייקרא בשמו, יידון ויתועד. שייכנס לספרי הלימוד, לאוניברסיטאות, לכנסים, למוזיאונים ולדיון הציבורי. שלא יהיה עוד נושא שולי, השמור לכמה מומחים אמיצים, אלא חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה העולמית של העבדות.
אנו דורשים שאפריקה תיראה לא רק כקורבנה של אירופה, אלא כקורבנם של כמה מערכות אימפריאליות, מסחריות, דתיות ופוליטיות. אנו דורשים שהמתים ללא קבר, הנשים ללא שם, הילדים ללא צאצאים נראים לעין, הגברים שנמחקו בדרכי המדבר ובשווקי המזרח, ישובו ויקבלו את מקומם בזיכרון האנושי הגדול.
אך אנו מסרבים שהאמת הזאת תשמש מזון לשנאה. אמירת אחריותו של העולם הערבי אינה מתירה בוז לערבים. אמירת אחריותן של חברות מוסלמיות אינה מתירה שנאה למוסלמים. כשם שגינוי סחר העבדים האירופי אינו מתיר שנאה לאירופים. זיכרון צודק אינו צריך להפוך לנקמה. עליו להפוך לפיכחון.
מה שאנו מבקשים הוא זיכרון שלם. זיכרון ללא זכות יתר של האשמה. זיכרון ללא חסינות אידיאולוגית. זיכרון שאינו פוטר איש, מפני שהוא מכבד את כל הקורבנות. זיכרון המעז לומר שהמערב היה אשם, אך לא היה לבדו. זיכרון המעז לומר שהעולם הערבי היה מעורב, אך גם הוא לא היה לבדו. זיכרון המבין סוף־סוף שהעבדות הייתה כישלון אוניברסלי של האנושות.
גוף האדם איננו סחורה.
האישה איננה שלל.
הילד איננו רכוש.
האדם המובס איננו חיית שירות.
העני איננו מאגר בשר עבור בעלי הכוח.
הזר איננו חומר גלם עבור אימפריות.
שתהיה ההיסטוריה שלמה סוף־סוף.
שיחדל הזיכרון להיות סלקטיבי.
שיוכרו יחד קורבנות הסחר האטלנטי וקורבנות הסחר המזרחי.
שלא יימחק שום פשע מפני שהוא מפריע למחנה שאליו משתייכים.
שלא יוגן שום תליין מפני שהוא שייך למחנה שאותו רוצים להגן עליו.
לאמת אין מחנה.
לכבוד האדם אין גבול.
זיכרון העבדים אינו צריך להשתייך לאיש, אלא לאנושות כולה. השאלה הגדולה היא: האם זה נעלם לגמרי מנופינו?!
כמה מילים על המחבר:
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. הוא מייסדה של האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת בירושלים ובאשדוד, ומקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, הפילוסופיה, ההיסטוריוסופיה המקראית והתרבות הכללית.
באמצעות שיעוריו, הרצאותיו, פרסומיו והתערבויותיו הציבוריות, הוא מציע קריאה חיה בתנ״ך העברי כמחשבה של היסטוריה, אחריות, ריבונות וחירות מוסרית. יצירתו, בצרפתית ובעברית, מחברת בין המסורות הרוחניות והפילוסופיות הגדולות לבין האתגרים האתיים, התרבותיים והפוליטיים של זמננו. בשנים האחרונות תורגמו כמה מטקסטיו גם לאנגלית, לספרדית ולרוסית.
© 2026 רוני אקריש- כל הזכויות שמורות