היה עלינו אפוא להגיע עד לכאן. היה על המעצמה הצבאית הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, העטופה בלוויינים, נושאות מטוסים, כטב״מים, אלגוריתמים וטילים חכמים, לגלות אמת עתיקה כימי האימפריות: הכוח אינו מספיק כאשר אין שוכנת בו עוד רצון. היה על אימפריית האוויר, המשוכנעת כי שליטה בשמים פירושה בעלות על הארץ, להיתקל בסבלנותו של משטר, בגיאוגרפיה, בזמן הארוך, באותו חוק חסר רחמים של ההיסטוריה: אין מנצחים את מי שמוכן לסבול יותר זמן ממך.
המערב האמין שהעולם נעשה ניתן לניהול. הוא האמין שאפשר למשול בעמים כאילו היו תיקים מנהליים, שאפשר לנטרל תשוקות קולקטיביות באמצעות סנקציות, שהרודנויות מחפשות תמיד, בסופו של דבר, מקום סביב שולחנם של האנשים הסבירים. הוא טעה, מפני שהוא מודד ארסנלים, אך אינו מודד עוד נשמות; הוא סופר טילים, אך אינו מבין עוד מיתוסים.
אמריקה תקפה, איימה, הטילה סנקציות, כיתרה, בודדה. היא הראתה שהיא מסוגלת להרוס דברים רבים, מלבד העיקר: הרצון הפוליטי של היריב. שם מתחילה תבוסתה. לא בקריסה גלויה של צבא, אלא בסצנה אכזרית יותר: האויב נותר עומד. הוא סופג, ממתין, מחייך, מנהל משא ומתן, מגחך, בעוד המערב מסביר שהכל היה צפוי, שהיעד היה מוגבל, שהמסר הועבר, שההסלמה שנמנעה היא כבר ניצחון. כשף מילולי ישן של ציוויליזציות עייפות: להפוך חוסר אונים לדוקטרינה.
איראן לא ניצחה מפני שהיא נאצלת, צודקת או ראויה להערצה. הרפובליקה האסלאמית נותרה משטר קשה, מדכא, אכזרי כלפי נשותיו, חסר רחמים כלפי מתנגדיו, ציני כלפי עמו שלו. היא כולאת, מפקחת, מאיימת, ומחרימה את גדולתה בת אלפי השנים של פרס כדי לצמצם אותה לאובססיה אידיאולוגית של שלטון דתי. אך דווקא את המפלצתיות הפוליטית הזאת המערב לא הבין. הוא חשב שהוא מתמודד עם מנהל רציונלי; הוא התמודד עם תיאולוגיה חמושה. הוא חשב שהוא מדבר עם מדינה עייפה; הוא דיבר עם משטר המסוגל להפוך מחסור להוכחת התנגדות, בידוד לבחירה, חורבן לטיעון מטפיזי.
אמריקה רצתה להשיג תוצאה. איראן רצתה להחזיק מעמד. מי שרוצה להחזיק מעמד גובר לעיתים קרובות על מי שרוצה לסיים.
הכל נמצא שם. בהבדל הזה מצוי השבר הגדול של זמננו. המערב רוצה תוצאות. יריביו רוצים גורלות. המערב רוצה יציאות מן המשבר. יריביו יודעים לגור בתוך המשבר כפי שגרים בבית אבן. המערב רוצה שההיסטוריה תספק לו מסקנות, גרפים, הודעות לעיתונות, תמונות נקיות. יריביו יודעים שההיסטוריה עשויה מבוץ, מסבלנות, ממתים, מסמלים, מהשפלות שנלעסות שוב ושוב, ומרצונות שאינם מבקשים רשות להתקיים.
זהו הסוד המביש של התבוסה הזאת: המערב אינו יודע עוד לסבול. הוא יודע לחמול, כן. הוא חומל להפליא. הוא המציא ליטורגיה שלמה של חמלה ציבורית: זעזועים מכוילים, דגלים מוארים, דקות דומייה, הצהרות חגיגיות, ועידות חירום, האשטגים מוסריים. אך לסבול פוליטית, לשאת טרגדיה, לעמוד תחת כובד המציאות, לקבל שלחירות יש מחיר, שריבונות דורשת בדידות, שמוסר ללא אומץ נעשה קישוט סלוני, את זה הוא אינו יודע עוד לעשות.
הוא רוצה ביטחון ללא קורבן, מוסר ללא טרגדיה, מלחמה ללא מתים, עוצמה ללא סיכון, ריבונות ללא בדידות, שלום ללא ניצחון, היסטוריה ללא גורל. הוא רוצה צבאות, אך לא מלחמה; גבולות, אך לא דרמה; ערכים, אך לא מחיר שיש לשלם. הוא רוצה לחיות בנוחות המטפיזית של עולם שכבר פויס באמצעות הצהרותיו שלו. הוא אינו מבין שהמציאות אינה קוראת את האמנות שלו.
אבל איראן לא קיבלה את התוכנית. היא הבינה שהמערב הזדקן, לא מחמת גילו, אלא מחמת תשישות עצביו. הדמוקרטיות המערביות עדיין מחזיקות נשק עצום, אך לא תמיד עוד את הנפש שאמורה לשאת אותו. יש להן ציים, אך פחות גורל; תקציבי ביטחון, אך פחות עמוד שדרה; אסטרטגיות, אך לא די אמונה בעצמן. הג׳י שבע עדיין מתכנס כאילו הוא מנהל את ההיסטוריה. ההיסטוריה, מצדה, כבר אינה עונה.
בעודם מדברים, איראן ממתינה. היא ממתינה בהרים שלה, בערים המפוקחות שלה, במנהרותיה, בנמליה, במצריה, בבתי הכלא שלה, ברשתותיה, במיליציותיה, במפותיה העתיקות. היא יודעת שאימפריה ממהרת סופה לסחור בניצחונה תמורת מוצא מכובד. היא יודעת שוושינגטון רוצה להכריז, לסכם, לחתום, להציג. היא יודעת שאמריקה המודרנית מחפשת כמעט תמיד, מאחורי כל פעולה, את מסיבת העיתונאים שתאפשר לה לשוב הביתה. לכן איראן מחזיקה מעמד. ומפני שהיא מחזיקה מעמד, היא מנצחת.
להחזיק מעמד. זה אולי הפועל הפוליטי הגדול ביותר של זמננו. לא לתקשר. לא לפרשן. לא להתרגש. להחזיק מעמד.
האוקראינים יודעים זאת. הם מחזיקים מעמד מפני שהם שם, על אדמתם, בבוץ, בכפרים, בשוחות, בהריסות. הם מציבים מול רוסיה נשק, בוודאי, אך גם גופים, שפה, זיכרון, מולדת, מתים המחייבים את החיים שלא להיכנע. כוחם אינו נובע רק מן הנשק המערבי. הוא נובע מדבר עתיק לאין שיעור מן הטכנולוגיה: נוכחותו הפיזית של עם על אדמתו.
במישור מוסרי אחר לחלוטין, גם איראן הבינה את עוצמתה של ההמשכיות. היא לא הציבה מול אמריקה עליונות צבאית. היא הציבה מולה יכולת ספיגה, עמידות אסטרטגית, רצון להפוך כל מכה שקיבלה להוכחת נחיצותה. היא הפכה את קשיחותה הפנימית לנשק חיצוני. היא הפכה את סבל עמה לדלק אידיאולוגי, את הלחץ הכלכלי לסיפור התנגדות, את הבידוד לעמדת אתגר. היא לא ניצחה מפני שהייתה חזקה יותר. היא ניצחה מפני שהסכימה להחזיק מעמד זמן רב יותר.
את זאת המערב הדקדנטי אינו מבין עוד: המלחמה אינה עניין של עוצמה בלבד, אלא של נוכחות; לא של אש בלבד, אלא של רצון; לא של שליטה אווירית בלבד, אלא של נאמנות לקרקע. אפשר להחזיק בשמים ולאבד את הארץ. אפשר להפציץ בלי לנצח. הארץ שייכת בראש ובראשונה למי שמוכן להישאר בה כשהיא בוערת.
מצר הורמוז נעשה אז חזק מפצצה. הגיאוגרפיה מגחכה את הטכנולוגיה. נתיב ימי צר שווה יותר מאלף נאומים על הסדר הבינלאומי. המערב מגלה שהעולם אינו עשוי רק מערכים, אמנות והצהרות אוניברסליות, אלא גם ממעברים, נמלים, ימים, נפט, פחד וסחיטה. הגלובליזציה תלויה בכמה נקודות חנק שמשטרים נחושים מסוגלים להפוך לאקדח המונח על רקתה של הכלכלה העולמית. איראן אינה צריכה להחזיק בעולם. די לה שתוכל לעצור אותו.
בינתיים לבנון נותרת על הקרקע, מופקרת לפלגיה, להריסותיה, לחיזבאללה שלה, למדינת הרפאים שלה, לריבונותה המחוררת. ישראל, מצדה, מוצאת את עצמה שוב לבדה בתוך ההסברים של האחרים. אמריקה מרגיעה אותה, ואז מנהלת משא ומתן מעל ראשה. אירופה מטיפה לה מוסר, ואז רועדת מפני אלה המבקשים למחוק אותה. ישראל נלחמת מן האוויר ומן הקרקע כדי להציל את אנושיותה. מטוסיה תוקפים מפני שעריה חיות. חייליה מתקדמים מפני שילדיה צריכים לישון. צבאה הוא הזרוע הטרגית של עם המסרב להיות מוחזר אל חוסר האונים ההיסטורי.
אך ההפקרה המגונה ביותר היא אולי זו של העם האיראני עצמו. בנסיגתו מפני המשטר, המערב מפקיר את הנשים האיראניות, את הסטודנטים, את המתנגדים, את הרוחות החופשיות, את כל אלה היודעים שארצם עתיקה ועמוקה יותר מן הרפובליקה האסלאמית. הם נבגדים בכל פעם שהמערב מבלבל בין יציבות לבין כניעה.
התבוסה האמריקאית אינה אפוא צבאית או דיפלומטית בלבד. היא רוחנית. היא מסמנת את פשיטת הרגל של עולם שהאמין כי עוצמה טכנית יכולה להחליף אופי. המסך יורד על התיאטרון המערבי הישן: לבנון נותרת על הקרקע, ישראל נותרת לבדה, העם האיראני מופקר לסוהריו, אמריקה מכה ואינה מסיימת, אירופה מפרשנת ואינה פועלת.
האמת אכזרית: לא איראן נעשתה בלתי מנוצחת. המערב הוא שנעשה בלתי מסוגל לרצות. וכאשר ציוויליזציה אינה רוצה עוד, אחרים רוצים במקומה. התבוסה מתחילה תמיד כך: לא מחוסר נשק, אלא מחוסר נשמה.
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. הוא מייסדה של האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת, שנוסדה בשנת 2018 בירושלים ובאשדוד. הוא מקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, הפילוסופיה, התרבות הכללית ודיבור חופשי על האתגרים הרוחניים, המוסריים, ההיסטוריים והפוליטיים של זמננו.
© רוני אקריש, 2026. כל הזכויות שמורות.