הודות לזמן, ההיות/היש המוגדר, הווי אומר הזהה בשל מקומו במכלול, ההיות הטבעי (שהרי הלידה מציינת בדיוק את הכניסה לתוך מכלול שהיה קיים קודם לכן ושימשיך להתקיים) עדיין לא הגיע לידי מימוש; הוא שומר על מרחק מעצמו, עדיין בהכנה, בפרוזדור של ההוויה, עדיין לפני גורליות הלידה שלא בחרו בה, עדיין לא מתגשם. מבחינה זו ההיות המוגדר על ידי לידתו יכול לנקוט עמדה ביחס לטבעו; הוא מצויד ברקע, ובמובן זה הוא לא לגמרי נולד, אלא קודם להגדרתו או לטבעו.
רגע אחד אינו חובר לאחר על מנת ליצור הווה. זהותו של ההווה מתחלקת לריבוי בלתי נדלה של אפשרויות אשר משהות את הרגע. מכאן צומח מובן ליוזמה ששום דבר קבוע אינו משתק, וגם לנחמה – שכן כיצד דמעה אחת, ולו גם ספוגה, יכולה להישכח? כיצד יקבל התיקון ערך כלשהו אלמלא תיקן את הרגע עצמו, אלמלא הניח לו לחמוק לתוך הווייתו, אלמלא התקיים הכאב הנוצץ בדמעה « בינתיים », אלמלא התקיים עם היות זמני עדיין, אם ההווה הושלם?