צריך להוסיף כאן דבר כואב יותר, עמוק יותר, ואולי חמור הרבה יותר מן הוויכוח המיידי סביב מינוי כזה או אחר. במשך ארבעים ושבע שנותיי בישראל פגשתי, כמובן, אנשים מבריקים, מלומדים, יודעי דבר, חושבים, בעלי תבונה אמיתית, עומק נדיר ואצילות מחשבה המחייבת כבוד. יהיה זה עוול, ובעיקר שקר, להכחיש את קיומם. הם קיימים. הם מלמדים לעיתים, כותבים, מחפשים, מעבירים הלאה, מצילים פיסות אור בתוך ארץ רוויה רעש. ישראל איננה חסרה כישרונות, אומץ לב או יחידים יוצאי דופן. ייתכן שהיא חסרה ציוויליזציה משותפת.
כי אינני יכול לומר, לאחר שנים רבות כל כך, שאנו עומדים כאן, כציבור, מול שכבות עממיות, אוליגרכיות, מנהליות או אריסטוקרטיות השייכות באמת לספר הדעת, הידע, התבונה וההבנה. רחוק מאוד מכך. אנו נמצאים פעמים רבות מתחת. מתחת למה שעם של ספר היה צריך לדרוש מעצמו. מתחת למה שהיה עליו להעביר לילדיו. מתחת למה שהיה יכול להעניק לריבונותו המחודשת, ואולי גם לאוניברסלי.
זוהי הטרגדיה הקומית שלנו, אם מותר לומר כך. אנו עם של ספר, אך קוראים מעט. אנו יורשי הדיבור הנבואי, אך מדברים בסיסמאות. אנו בניה של מסורת פרשנית אינסופית, אך מגיבים ברפלקסים פבלוביים. קיבלנו ספרייה המסוגלת לעצב בני אדם, אך הפכנו אותה לא פעם לסמל, לקישוט, לתעודת זהות, לנוסטלגיה, לדגל, ולעיתים אף לנשק שבטי. הספר על שפתינו, אך החיפזון בתוך רוחנו. אנו מצטטים את התנ״ך כסיסמת כניסה, ושוכחים שהתנ״ך אינו מגן על איש מפני הבורות כאשר חדלים ללמוד אותו, להתווכח עמו, להפנים אותו ולהפוך אותו לאחריות.
לא די להיות יהודי כדי להיות איש ספר. לא די לחיות בעברית כדי לחשוב עברית. לא די לשבת במדינת ישראל כדי להיעשות סובייקט ריבוני. לא די להצהיר על שייכות לספר כדי להשתייך לספר הדעת. הספר מחייב. הוא דורש איטיות, זיכרון, מחלוקת, משמעת, ענווה, חוש טרגי, יכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין חוק למצב רוח, בין ריבונות לגחמה, בין ביקורת להיסטריה. ואילו אנו הפכנו, לעיתים קרובות מדי, לעם של מיידיות. עם של התראות. עם של אולפנים. עם של מסכים. עם של זעזועים מתחלפים.
והדבר היה חמור פחות אילו העוני הזה היה פוגע בשכבה אחת בלבד. אבל הוא חוצה הכול. העממי אינו תמיד נושא חוכמה עממית. האוליגרכי אינו תמיד תרבותי. האריסטוקרטי אינו תמיד אצילי. האקדמאי אינו תמיד מלומד. איש הצבא אינו תמיד אסטרטג. הדתי אינו תמיד רוחני. החילוני אינו תמיד חופשי. העיתונאי אינו תמיד יודע. האינטלקטואל אינו תמיד אינטליגנטי. יש לנו תארים, דרגות, דיפלומות, מומחיות, תפקידים, אולפנים ומוסדות, אך כל אלה אינם מייצרים בהכרח תבונה. ידע איננו צבירת סימני ההיכר החיצוניים של הידע. תרבות איננה התפאורה החברתית של התרבות. תבונה איננה הביטחון העצמי שבו חוזרים על המובן מאליו של הסביבה שלך.
לכן התגובות הפרימיטיביות והראשוניות להצהרות מסוימות של נאמנות מוסדית חושפות דבר עמוק כל כך. הן אינן מסמנות רק מחלוקת פוליטית. הן חושפות חולשה של עיצוב. כבר איננו מבינים מהו תפקיד. כבר איננו מבינים מהי היררכיה לגיטימית. כבר איננו מבינים מהי ממשלה נבחרת. כבר איננו מבינים את ההבדל בין שירות סמכות דמוקרטית לבין השתחוות בפני כוח. אנו מבלבלים ערנות עם חשדנות מתמדת, מוסר עם בהלה, דמוקרטיה עם הסכמה מוקדמת של המחנה שלנו.
עם הספר היה אמור לדעת שמדינה אינה נבנית על מצב רוח. הוא היה אמור לדעת שהחוק איננו רגש. הוא היה אמור לדעת שהריבונות איננה סיסמת הפגנה ואינה קישוט בנאום רשמי. הוא היה אמור לדעת שהדמוקרטיה היא משטר קשה דווקא מפני שהיא מחייבת להכיר בלגיטימיות של החלטה שאתה נאבק בה. היא מחייבת לחיות עם היריב בלי להפוך אותו מיד לאויב מטפיזי. היא מחייבת לקבל שהעם רשאי לבחור אחרת ממני בלי להפוך בשל כך לטעות היסטורית.
אך אנו החלפנו לעיתים קרובות את הלימוד בדעה, את ההעברה במסר, את המחשבה בפוזה, את האחריות בתלונה. השבנו לעצמנו ריבונות פוליטית לפני שבנינו מחדש ריבונות אינטלקטואלית הראויה לשמה. יש לנו מדינה, צבא, כלכלה, אוניברסיטאות, משרדים, שירותי ביטחון, בתי משפט, בחירות, גנרלים, מומחים, פרקליטים, משפיענים ופרשנים. אך האם יש לנו תרבות משותפת המסוגלת לשאת את כל אלה? האם יש לנו עדיין שפה פנימית היכולה לחשוב את המדינה שלא כזירת מלחמה בין שבטים?
העבריות, בגדולתה, איננה מפרידה בין דיבור לאחריות. המילה איננה רעש, היא התחייבות. הידע איננו דיפלומה, הוא שינוי האדם. הריבונות איננה בעלות, היא משא. משום כך השאלה הישראלית איננה רק מוסדית. היא אנתרופולוגית. איזה סוג אדם אנו מבקשים לעצב כאן? אדם שמגיב או אדם ששופט? אדם שצורח או אדם שמבחין? אדם של מחנה או אדם של עם? צרכן של זעזוע או נושא של היסטוריה?
לא הוחזרנו אל הארץ הזאת כדי לייצר חברה של רפלקסים עצבניים, אליטות מבוהלות, המונים נרגשים, מנהלות יהירות ומצפונים מטעם עצמם. הוחזרנו אל ההיסטוריה כדי לשאת תביעה. לא עליונות, אלא תביעה. לא זכות יתר, אלא חובה. לא נוסטלגיה תנ״כית, אלא אחריות חיה. לעם הספר אין זכות לבורות מרוצה מעצמה. אין לו זכות לבינוניות פטפטנית. אין לו זכות לעצלות אינטלקטואלית כאשר הוא מתיימר לדבר בשם מסורת שהפכה את הלימוד לצורת חיים.
משום כך הפרשה הזאת חורגת מוויכוח אישי. היא מגלה את הפער בין מה שאנו אומרים על עצמנו לבין מה שנעשינו. אנו אומרים: עם הספר. אך לעיתים קרובות מדי אנו מתנהגים כעם הצעקה. אנו אומרים: דמוקרטיה. אך לעיתים קרובות מדי אנו רוצים שהדמוקרטיה תאשר את השבט שלנו. אנו אומרים: מדינה יהודית ודמוקרטית. אך שוכחים שגם היהדות וגם הדמוקרטיה אינן מתקיימות בלי תרבות, בלי משמעת, בלי עיצוב פנימי ובלי קבלת המציאות.
עדיין אפשר להרים את התביעה הזאת מחדש. אך לשם כך צריך להפסיק לקחת את הזעזוע כמחשבה, את הקסטה כאליטה, את הדיפלומה כחוכמה, את התפקיד כגדולה, את הפחד כצלילות. עם הספר חייב לשוב ולהיות עם של קריאה, שיפוט, תבונה ואחריות. אחרת לא יישארו לו אלא סמלים, דגלים, מריבות, מינויים, בהלות וסיסמאות.
ואז הספר כבר לא יהיה מקורנו. הוא יהיה רק האליבי שלנו.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות