פתוח, אכפתי, בטוח, מסביר פנים, אלו המילים בהן השתמש הפילוסוף כדי לתאר את מילת הנימוס « שלום »! שגרתי, אוטומטי, ללא משמעות מיוחדת יכולה להיות קבוצה נוספת של מתארים. ברכה אדיבה, « שלום » תמיד יישאר דרך להודיע לאחר שציינו את נוכחותו ושאנו רוצים להודיע לו. « שלום » נשאר עדכני, דייקן, ממוקד בזמן שכן הוא מוצב ביום הזה שמתקתק את דקותיו לקצב השמש; הוא מבדיל את עצמו מ »להתראות » שמרמז על הפרדה ארוכה של משמעות. הוא כופה את עצמו היום, שפירושו « ביום הזה » ויוצר את קשר הקרבה שמראה שאנו חולקים את רגעי הערות הללו אחד עם השני. בשפות אחרות, אנו מוצאים את ה »היי » האנגלו-סקסי שהוא קריאת הביניים שנזרקה באדיבות לעגלון כדי למשוך את תשומת לבו, ה »הולה » הספרדית המזומרת לאורך כל היום ו »הסלאם או השלום », הכה משמעותי, מארצות שמיות המצביע בבירור על מה שברכה זו רוצה לרמוז: שלום עליכם!
ה »שלום » נשאר השולט בברכה החברתית, וברוב המדינות, קריאת ביניים זו תועדף על פני כל אחת אחרת. אולם בקרב הצעירים ביותר נמצא קיצור של המשמעות היסודית של הברכה הספציפית לכל חברה מאורגנת: אלאן אחי! בציפייה, וכך אני רוצה להבין, של האח-האחר- האחראי בעולמו האישי והקולקטיבי! אך מדוע עלינו לשאול את השאלה מה מייצגת קריאת הביניים הזו? כי ההיעלמות ההדרגתית של ביטוי השמור דווקא לחלל סגור ומצומצם, מצביע לאט אבל בטוח על חוסר הפרטיות. זאת אומרת שהחברה שייסדנו למשך דורי דורות מתפרקת לטובת האינדיבידואליות המטורפת, האנוכיות התזזית. שמתי לב שחלפו הימים שבהם כולם עצרו להחליף שתיים או שלוש מילות נימוס עם השכן או אמירה, בפנים מורמות, של שלום, בוקר טוב, ערב טוב וכו’, מתי שדרכיהם נפגשו. אם אנו מתכוונים להימנע מהנוסטלגיה שהוזכרה, עם זאת, לא הרווחנו הרבה מלבד אותן שניות בודדות שיאטו אותנו…
עם זאת, האינדיבידואליזם ללא נימוס נועל אותנו מאחורי החפצים המחוברים שלנו, בין אם הם הטלפונים הניידים שלנו, המחשבים שלנו או אובייקטים מודרניים אחרים הממוסמרים באוזנינו והמהפנטים את עינינו. הם מהווים סכנה לא קטנה בכל הנוגע להקשבה לקול הקטן של האני עצמי, בריאותנו, התנהגותנו, פנינו, נוכחותנו או היעדרותנו… הכול מעיד על שכונה ושכנות שלווה פחות או יותר. אין צורך בכוחות מזוינים ברחובותינו, לא בסיורים אזרחיים, ולא בשכנים מלשינים! אם נשקם מחדש את השיתוף, את האכפתיות, את החברתיות הטבעית ברחובות, בשכונות ובערים שלנו, יהיו לנו כל היסודות הדרושים כדי להבטיח שלום ממושך, שלום ורעות מעוגנים… ולא רק יומרה כוזבת של עניין שנזרקה בצורה בנאלית ואוטומטית כלפי האחר. בחזרה לכבוד, אני מסתכל על אחרים בתשומת לב, אני דואג לשכן שלי ולזקן הנזקק’ שלא ראינו זמן מה, אווירה טובה של חברה, של חברה אמיתית, כי ממהות ה « חיבור »! אני אוהב את השלום הזה, שאליו אני מוסיף בשמחה מר או גברת מנומס ולמה לא את הנוסחה של עניין כללי: מה שלומך היום? אני כבוד, אני שלום!
ברוח הנימוס, כפילוסופיה ראשונה, ‘עמנואל לוינס’ מזכך את הרישא הנצחית למפגשים האנושיים שלנו, הוא הופך את השמיעה לפחות קונפורמיסטי ומחזיר את הפאר הצנוע שלו:
« שלום, האם איננו המילה הראשונה? » פשוטו של שלום! שלום כברכה וזמינות עבור הישות האחרת. זה בהחלט לא מבטא, שוב: איזה יום יפה! זה מבטא: אני מאחל לך שלום, אני מאחל לך יום טוב, ביטוי של מישהו שאכפת לו מאחרים. הוא תומך בכל מה שקורה בתקשורת הבין אישית, הוא נושא את כל הנאמר. (…) נס. נס ראשון. הנס הראשון הוא בעובדה שאני אומר שלום ».
ונאמר: שלום! מאת רוני אקריש
