למען צדק פקוח-עיניים נגד הצביעות ההיסטורית וזיכרון הסלקטיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני
הטקסט הזה אינו מחפש למצוא חן. הוא לא מחניף למחנה אחד על חשבון האחר. הוא ירגיז את הפעילים מכל הצדדים. אך יש לו לפחות יתרון אחד, להזכיר שצדק לפי מידתך הוא לא צדק, אלא כלי תעמולה.
אי-אפשר לטעון לזכויות בינלאומיות כשזה משרת את האינטרס שלך, ולהתעלם מהן כשהן מחייבות להכיר בחטאיך. אי-אפשר לגנות את חורבן הכפרים אחרי 1967 ולהחריש על אלה שנהרסו ב-1948. אי-אפשר לדרוש את השבת השדה שנכבש במלחמה, ולשמור על הבית שנכבש במלחמה אחרת.
מניפסט זה קורא לקריאה היסטורית ואתית מלאה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מגנה את הזיכרון הסלקטיבי שמתרכז בביקורת על הכיבוש שלאחר 1967 ומתעלם הן מהעקירה ב-1948 והן מהקטיעה הקולוניאלית הקודמת, הפרדת עבר הירדן על-ידי בריטניה ב-1922. הוא נשען על שלושה יסודות: עקביות היסטורית, הכרה בכל הטרגדיות וצדק « טראגי » במובנו של ישעיה ברלין, קבלת המורכבות וחיפוש פשרה במקום אשליית הטוהר.
« צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף » (דברים ט״ז:כ׳) – זהו הציווי היסודי שצריך להנחות כל קריאה בסכסוך. ובכל זאת, ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נחתכת לפרקים נוחים: יש תקופות מודגשות יתר על המידה (1967), אחרות מוסתרות (1922, 1948), והזעם הציבורי סלקטיבי. מניפולציה זו של הזיכרון מזינה את העוינות ומונעת כל צדק בר-קיימא.
אי-אפשר מבחינה אתית לגנות את הכיבוש ביהודה ושומרון, בעזה או ברמת הגולן, תוך התעלמות מהרס או עקירת מאות כפרים ערביים ב-1948 שהוחלפו ביישובים יהודיים.
באותו אופן, התעלמות מהחיתוך הטריטוריאלי שביצעו המעצמות הקולוניאליות, ובראשן בריטניה, היא עיוות ההיסטוריה ויצירת נרטיב חלקי.
יהודה ושומרון כערש ההיסטוריה המקראית של ישראל
• חברון – קניית מערת המכפלה בידי אברהם (בראשית כ »ג).
• בית לחם – עיר הולדת דוד ובימת מגילת רות.
• שילה – משכן הארון הראשון (שמואל א’, פרק א’).
• בית אל – סולם יעקב (בראשית כ »ח).
• יריחו – כיבוש בימי יהושע (יהושע ו’).
אתרים אלה הם חלק מגרעין הזהות היהודית הרבה לפני התקופה הרומית או הערבית.
מקורות קדומים (מקבים א’ י״א:ס״א–ס״ב) ומסורות מימי הביניים מעידים על קהילות יהודיות בעזה או בסביבתה, עד לגירושן במלחמת 1948.
הכפרים הערביים שנהרסו או התרוקנו ב-1948
וליד ח’אלדי, בספרו All That Remains, מתעד 418 כפרים כאלה. להלן מבחר מייצג, עם היישובים היהודיים שהוקמו במקומם:
מישור החוף (מחיפה עד אשקלון)
אל-סומייריה → קיבוץ לוחמי הגטאות
א-זיב → מושב נאות השלום / ראש הנקרה
אל-טירה (חיפה) → טירת כרמל
שייח’ מוניס → רמת אביב, אוניברסיטת תל אביב
אל-ג’מעאסין אל-ע’רבי / א-שרקי → צפון תל אביב
סומייל → שכונת בבלי (תל אביב)
יאזור → אזור
סלמה → כפר שלם, יד אליהו (תל אביב)
בית דג’ן → בית דגן
ג’לג’וליה (חלקית) → פתח תקווה
הגליל והצפון
צפוריה → מושב ציפורי
מעאלול → טמרת, מגדל העמק
לוביה → קיבוץ לביא, גבעת אבני
חיטין → כפר חיטים
אל-כבּרי → קיבוץ כברי
א-דאמון → יאסור
אל-בירוה → יאסור, אחיהוד
דייר אל-קאסי → אלקוש, נטועה, מתת
אל-רוויס → יאסור
שיעב (חלקית) → מושב שפר
תרשיחא (חלקית) → מעלות-תרשיחא
השרון והמרכז
כפר סבא (הכפר המקורי) → הוד השרון, חלקים מכפר סבא
מיסכא → שדה ורבורג, משמרת
טבסור → רעננה (מזרח)
פג’ה → נווה עוז (פתח תקווה)
אזור ירושלים
ליפתא → שכונה נטושה (ירושלים מערב)
דיר יאסין → גבעת שאול (ירושלים)
עין כרם → שכונת עין כרם
אל-קסטל → מבשרת ציון
ואלג’ה (צפון) → גילה (ירושלים)
שפלת יהודה והדרום
אל-פאלוג’ה → קריית גת
עיראק אל-מנשיה → קריית גת (חלק)
בית ג’וברין → קיבוץ בית גוברין
אל-מג’דל (אשקלון) → אשקלון
סיסים → גברעם, מבקיעים
נג’ד → שדי ניצן, אור הנר
דוגמאות נוספות
קיסריה → קיסריה
עין ע’זאל → עופר, הבונים
בית מחסיר → בית מאיר
בית נובא → מבוא חורון (לאחר 1967)
בשנת 1922 ניתקה בריטניה 77% משטח המנדט הפלסטיני (מזרח הירדן) והעניקה אותו לאמיר עבדאללה. החלטה זו, שאושרה על-ידי חבר הלאומים, החריגה את השטח הזה מהבית הלאומי היהודי המובטח בהצהרת בלפור, ושללה גם מהערבים הפלסטינים ריבונות עליו. כיום רוב תושבי ירדן הם ממוצא פלסטיני, אך אין תביעה בינלאומית להפיכתה ל »פלסטין ».
צדק מוחלט, השבת כל האדמות וביטול כל השינויים הדמוגרפיים, הוא אוטופיה מסוכנת. ישעיה ברלין הדגיש: ערכים אנושיים מסוימים מתנגשים לעד, ויש לחפש פשרות, לא פתרונות מושלמים. חנה ארנדט הזהירה: החתירה לטוהר (אתני, דתי, זיכרוני) מובילה לאלימות אינסופית.
המסורת היהודית עצמה מזהירה: « צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ » (תהלים פ״ה:י״א) – בתנאי שכל צד מוכן לראות גם את הצדק שמאשים אותו.
• הכירו בכל הטרגדיות: הנכבה של 1948, גירוש וגלות יהודי הארצות הערביות, הקטיעה הבריטית של 1922.
• השיבו את הזיכרון: שמות הכפרים, אתרי הזיכרון, המוזיאונים המשותפים.
• דחו את הזיכרון הסלקטיבי: לא 1948 בלי 1967, לא 1967 בלי 1948, ולא שכחה של 1922.
• העדיפו צדק יחסי: פיצוי סמלי, פיצוי חומרי, שיח היסטורי, והכרה הדדית.
רוצים צדק? היו עקביים:
הכירו בנכבה וגם בגלות יהודי הארצות הערביות.
בכו את דיר יאסין וגם את חברון 1929.
גנו את 1967 וגם את 1948 וגם את 1922.
אם לא, הודו בכך שאתם לא מחפשים צדק, אלא ניצחון. ואז הפסיקו לדבר בשם החוק, כי כבר הקרבתם אותו על מזבח האינטרסים שלכם.
השלום בארץ הזאת לא יבוא מניצחון מוחלט של צד אחד, אלא מיכולת שני העמים לשאת את כל ההיסטוריה.
כפי שאמר הנביא מיכה (ו׳:ח׳): « הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב; וּמָה־יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ ».
ללכת בהצנעה, כאן, פירושו לוותר על טוהר האגדה ולהיכנס למורכבות המציאות.