הרב יששכר שלמה טייכטל, הי״ד, בעל הספר “אם הבנים שמחה”, היה מגדולי רבני הונגריה־סלובקיה בדור שלפני השואה ובימי השואה. הוא נולד בשנת 1885, פעל כרב, דיין ופוסק, והיה נטוע עמוק בתוך העולם הרבני החרדי של מרכז אירופה. בראשית דרכו התנגד לציונות, כפי שהיה מקובל בחוגים רבים שבהם חי ופעל. אך בתוך אימת השואה, כשהעולם היהודי באירופה קרס לנגד עיניו, התחולל בו מהפך רוחני, מוסרי והיסטורי עמוק. מתוך לב החורבן הוא שב ובחן מחדש את שאלת ארץ ישראל, העלייה, הגלות, בניין הארץ והאחריות הלאומית של עם ישראל.
ספרו הגדול, « אם הבנים שמחה », שנכתב בבודפשט בעיצומה של השואה, הוא עדות נדירה לאומץ רוחני. זהו ספר של רב גדול שאינו חושש לומר: טעינו. טעינו כשהתנגדנו לשיבה לארץ. טעינו כשחשבנו שאפשר להמתין לגאולה מתוך פסיביות. טעינו כשפסלנו את המפעל הציוני מפני שמוביליו לא היו שומרי מצוות במובן המקובל. טעינו כשלא הבנו כי לפעמים ההיסטוריה עצמה דופקת על שערי בית המדרש, ומבקשת מן התורה לצאת מן ההסתגרות ולהפוך לכוח של אחריות, בניין וחיים.
אחד הרעיונות המרכזיים בספר הוא עקרון האחריות הקולקטיבית בתוך עם ישראל. אצל הרב טייכטל, עם ישראל איננו אוסף של יחידים דתיים, שכל אחד מהם דואג לשלמותו הפרטית. עם ישראל הוא גוף חי, היסטורי ורוחני. גורלו של היחיד קשור בגורל הכלל, וכאשר הכלל נתון בסכנה, בגלות, בפירוד, בחולשה או באדישות, אין ליהודי רשות לומר: אני את נפשי הצלתי.
העיקרון של כל ישראל ערבים זה בזה אינו נשאר אצלו בסיסמא יפה. הוא הופך לחובה ממשית. ערבות איננה רק צדקה, תפילה או לימוד. ערבות היא נשיאה בעול. היא השתתפות בגורל. היא נכונות לקום, לעלות, לבנות, להגן, לשאת באחריות ההיסטורית של העם. יהודי איננו אחראי רק לכך שחברו יקיים מצווה פרטית; הוא אחראי גם לשאלת קיומו של העם בארצו, לעצמאותו, לביטחונו ולבניינו.
מכאן נובעת הביקורת החריפה של הרב טייכטל על חלק מן המנהיגות הרבנית של דורו. הוא ראה כי מנהיגות זו, בעיקר בחוגים חרדיים וגלותיים, הייתה לוקה בחסר טראגי. לא מפני שלא למדה תורה, ולא מפני שלא שמרה מצוות, אלא מפני שלא זיהתה את השעה. היא ראתה בציונות חילון בלבד, ולא הבחינה שבתוך המפעל הציוני, על כל חולשותיו ופגמיו, מתרחשת שיבת ישראל לארצו. היא פחדה מן החלוצים החילונים, אך לא שאלה מדוע דווקא הם נושאים בעול שהציבור התורני היה אמור לשאת בו ראשון.
זו הייתה הטרגדיה: התורה נשמרה, אך האחריות הלאומית הוחמצה. בית המדרש המשיך להתפלל על ציון, אך לעיתים לא ידע להצטרף לבניינה. אהבת הארץ נשארה בפיוטים, בדמעות ובגעגועים, אך לא תמיד הפכה לעלייה, להתיישבות, לעבודה, להגנה ולמסירות נפש.
הרב טייכטל לימד זכות גדולה על החלוצים. הוא לא התעלם מחילוניותם, אך הבין שמעשיהם בבניין הארץ הם בעלי ערך עצום. לפעמים, כך עולה מרוח דבריו, אדם רחוק מתורה יכול לשאת בעול הלאומי, ואדם ירא שמים יכול להתחמק ממנו. אין זו אמירה קלה, אך היא נוקבת: המדד איננו רק מה אדם מצהיר, אלא מה הוא עושה למען כלל ישראל.
והדבר אינו שייך רק לעבר. החסר הטראגי הזה ממשיך, בצורות שונות, עד עצם היום הזה. הוא מופיע בשאלת העלייה לארץ ישראל, והוא מופיע ביתר חריפות בשאלת הגיוס והנשיאה בעול הביטחון.
בעניין העלייה, עדיין יש חלקים רחבים בעולם היהודי הדתי המתייחסים לגלות כאילו היא מצב נורמלי. ארץ ישראל נשארת אצלם מוקד של תפילה, תרומות, ביקורים וקברי צדיקים, אך לא תמיד מרכז חיים מחייב. לאחר הקמת מדינת ישראל, לאחר קיבוץ גלויות, תחיית העברית, בניין הארץ והקמת ריבונות יהודית, קשה להמשיך להציג את הגלות כאפשרות רוחנית שוות ערך. מי שמחנך לאהוב את ארץ ישראל מרחוק בלבד, מבלי להפוך את העלייה ליעד דתי, מוסרי והיסטורי, מחמיץ את עומק השעה.
אך הכאב הגדול יותר נמצא בשאלת הגיוס. אין שום אפשרות מוסרית, תורנית ולאומית לומר שחלק אחד מן העם יישא בגופו את סכנת המלחמה, בעוד חלק אחר יכריז כי תורתו פוטרת אותו מן האחריות המשותפת. לימוד תורה הוא יסוד חיינו, אך הוא איננו יכול להפוך למנגנון של השתמטות קולקטיבית. התורה לא ניתנה כדי לפטור את האדם מגורל עמו, אלא כדי לחייב אותו בו ביתר עומק.
כאן מהדהדת שאלתו הנצחית של משה רבנו לבני גד ולבני ראובן, משה מגיב בכעס: ״הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן, אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–מֵעֲבֹר, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, יְהוָה?’״ (במדבר ל »ב: ו’-ז’)
משה חושש שאם השבטים האלה לא ישתתפו במלחמת עם ישראל, הם ישפיעו על המורל של העם כולו. הטענה שלו איננה הלכתית אלא מוסרית ופסיכולוגית, לאומית ותורנית. האם אפשר להיות חלק מן הברית בלי לשאת בעול הברית? האם אפשר ליהנות מקיומה של מדינה עבריה, מביטחונה, מתשתיותיה, מכלכלתה, ממוסדותיה ומצבאה, ובאותו זמן לומר: המלחמה שלכם, לא שלנו?
יש יחידים רבים בעולם החרדי המתגייסים, משרתים, מתנדבים ונושאים בעול, ויש לכבד אותם מאוד. גם בעולם החילוני קיימת השתמטות, ואין להכחיש זאת. אך ההבדל העקרוני הוא עצום: בעולם החילוני ההשתמטות איננה אידיאולוגיה קולקטיבית. לעומת זאת, בחלקים מן העולם החרדי הפטור מגיוס הפך לעמדה ציבורית, חינוכית ורבנית. כאן נמצאת החומרה. לא בחולשתם של יחידים, אלא בהפיכת ההימנעות מנשיאה בעול לשיטה.
הביקורת איננה נגד התורה. להפך. היא באה מתוך אהבת התורה ומתוך רצון להציל אותה מחילול שמה. תורה שאיננה נושאת בעול הכלל מאבדת מכוחה המוסרי. תורה שאינה שומעת את בכי האימהות השולחות את בניהן לקרב, תורה שאינה מרגישה את דם החיילים, תורה שאינה עומדת לצד העם בשעת מלחמה, אינה יכולה לטעון שהיא מייצגת את מלוא רצון ה׳.
לכן המסר העולה מ »אם הבנים שמחה », אם רק היו מעיינים בו, חי ובוער גם היום: אין קדושה פרטית בלי אחריות כללית. אין תורה שלמה בלי נשיאה בעול העם. אין אהבת ישראל אמיתית בלי השתתפות בגורלו ההיסטורי של ישראל. ואין ציפייה לגאולה בלי מעשה אנושי הבונה את דרכה.
המנהיגות הרבנית של זמננו נדרשת לאומץ דומה לזה של הרב טייכטל הי »ד. עליה לומר בפה מלא: ארץ ישראל איננה רק זיכרון, היא חובה. מדינת ישראל איננה רק מסגרת פוליטית, היא הכלי ההיסטורי שבו חי היום גורלו של העם היהודי. צה״ל איננו צבא של « אחרים », הוא המגן הממשי על חיי ישראל. ותלמידי הישיבות אינם מחוץ לברית הגורל. הם בלבה.
דווקא בני התורה צריכים להיות הראשונים לומר: אנחנו לומדים תורה, ולכן איננו בורחים מן העם. אנחנו מאמינים בגאולה, ולכן אנו משתתפים בבניינה. אנחנו חלק מכלל ישראל, ולכן אנו נושאים בעולו.
כל ישראל ערבים זה בזה, לא רק בבית המדרש, אלא גם בארץ, במדינה, בגבול, בצבא, בעלייה ובבניין החיים הריבוניים של ישראל.
רוני אקריש הוא סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד.
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות