יוחנן היה בן חברון, בן לאותה אדמת אבות אשר בה סופג האדם מנעוריו את הידיעה כי החיים אינם קניין פרטי בלבד, אלא ייעוד, ברית, אחריות ונאמנות. קריית ארבע–חברון איננה מגדלת נפשות של נוחות ושל הקלה. היא מטביעה בלב האדם אמונה, תורה, ציונות, מסירות נפש, ואת ההכרה העמוקה כי יש חיים הניתנים לא רק למען עצמם, אלא למען העם, למען הארץ, ולמען דבר מה גדול מהם.
שם עוצב יוחנן. שם קנה את אותה זקיפות פנימית הנושאת אדם גם כאשר משא ההיסטוריה רובץ עליו במלוא כובדו. שנות לימודיו, חבריו אשר היו לו כאחים, ולאחר מכן שירותו הצבאי ביחידות מן הקשות, המסוכנות והתובעניות ביותר, קשרו אותו בקשר עמוק אל שורת הלוחמים אשר אצלם הנתינה איננה סיסמה, וההקרבה איננה דיבור, אלא דרך חיים, ברית של ממש עם גורל עמם.
יוחנן הכיר את המלחמה לא כסיפור רחוק ולא כמושג מופשט, אלא כמציאות חוזרת ונשנית, קשה ומייסרת. הוא ראה רעים נופלים. הוא עמד מול מראות שאין הלשון יכולה להכיל באמת. הוא נשא בקרבו את זכר הנופלים, את היעדרם של האחים, את הכאב שאין לו שפה, את הסדקים שאינם נגלים לעין. ואף על פי כן הוסיף לעמוד. כדרך שעומדים אנשים אשר לא חדלו לראות את עצמם כחומה לפני ביתם, לפני עמם, לפני ארצם. כדרך שעומדים אלה אשר שתקו את כאבם כדי שלא להכביד על אחרים, ואשר הפכו את פצעיהם למעמסה חרישית הנישאת יום אחר יום.
ובתוך כל זאת, לא חדל מן החיים. הוא הקים בית. הוא זכה לאישה מופלאה, אשת חיל של ממש, אשר כוחות נפשה ועומק נאמנותה היו לו לעמוד אש של חסד בתוך סערותיו. הוא היה אב לשלושה ילדים, ובאבהותו נשא לא רק אחריות, אלא אהבה, מחויבות ותקווה. הוא ניצל מפיגוע ונשא בגופו ובפניו את חותם אותו היום, כאות שלא סר ממנו לעולם. ואף על פי שהוסיף ללכת, ואף על פי שהמשיך לשאת, היו בתוכו פצעים אשר הזמן איננו מרפא תמיד, וייסורים אשר הלב מתקשה לשאתם לאורך שנים.
ואז בא אותו רגע נורא שבו המשא נעשה כבד מן היכולת.
לא חולשה הייתה כאן, אלא תשישות עמוקה של נפש לוחמת. לא רפיון היה כאן, אלא מחיר מצטבר, איום ושקט, של שנים ארוכות מדי שבהן נשא אדם על לבו יותר מכפי שאדם נברא לשאת. יש לוחמים אשר שבים מן החזית בגופם, אך בתוכם המלחמה מוסיפה להתנהל. יש קרבות שאין להם תרועת חצוצרה, אין להם דגלים ואין להם אותות, אך הם קשים ואכזריים לא פחות. יש חזית נוספת, נסתרת מעין, חזית הנפש, וגם בה נופלים טובים ואמיצים.
לכתו של יוחנן מטילה על כולנו חובה. חובה של שתיקה מכבדת, של צער נקי, של חמלה עמוקה, אך גם של אמת. כי עם היודע לכבד את נופליו חייב לדעת גם לראות את כאבם של השבים. עליו להקשיב לאותם כאבים שאין להם קול, לאותן התמוטטויות שאין להן הד, לאותם חיים הנראים כלפי חוץ כשלמים, בעוד בתוכם מתחוללת מערכה שאין לה מנוחה. עליו להבין כי לא כל פצע ניגר דם, ולא כל חורבן נשמע למרחוק.
יוחנן הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, משפחה, אוהבים, שכנים, חברים ואחים לנשק, ולבבות רבים אשר לעולם לא ישובו להיות כשהיו. אך יחד עם הכאב הותיר גם עדות. עדות קשה, נוקבת, מטלטלת, על המחיר הכבד שעם ישראל משלם, לא רק בשדות הקרב הגלויים לעין, אלא גם במעמקי הנפש, במקומות שבהם הגבורה איננה נראית, אך הסבל נורא לא פחות.
זכרו של יוחנן ראוי שלא ייאמר רק מתוך בכי, אלא גם מתוך יראה, כבוד והכרת תודה. כי הוא היה מן הנושאים את עמם באמת. מן הנאמנים באמת. מן האנשים אשר לא ביקשו לעצמם תהילה, אלא נשאו בעול. ומפני כך כאב לכתו גדול כל כך, ופירודו צורב כל כך.
לא היית רק בנו של חבר, לא רק שכן, היית עבורנו בן משפחה.
אנו נפרדים ממך ומצדיעים לך, בלב שבור אך מלא גאווה, אהבה והערכה.
יהי זכרך ברוך לעד, ויהא שמך חקוק בלב אוהביך בכבוד, בדמעה ובתודה.
רוני אקריש
סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות