היה אפשר לצפות לזה מראש. בארץ שבה כל אחד מכריז על עצמו כשומר האחרון של הדמוקרטיה, בתנאי כמובן שהדמוקרטיה תואיל בטובה להצביע כפי שהוא חושב, די היה בכך שגנרל אחד יצהיר כי בכוונתו לשרת ממשלה שנבחרה כחוק, כדי שטקס הבהלה הקטן יתחיל מחדש. הנה הם חוזרים, בעלי המקצוע של החרדה האזרחית, ועדי הבית של המדינה, שומרי הסף העליונים של המוסר הציבורי, כל אותם אנשים המדברים בשם העם בתנאי שהעם ישתוק, המגינים על המוסדות בתנאי שהמוסדות יישארו בידיהם, והמאוהבים בדמוקרטיה כל עוד היא פועלת כמכונה לאישור עליונותם העצמית.
כי מה בעצם קרה? אדם שנקרא למלא תפקיד ביטחוני מרכזי הזכיר דבר מובן מאליו: הוא ישרת את המדינה תחת סמכותה של ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. בכל דמוקרטיה בוגרת, משפט כזה לא היה מעורר אפילו הרמת גבה. אצלנו הוא הפך לרעידת אדמה מטפיזית. נדמה היה ששבו אלינו השעות האפלות ביותר, אותן שעות שמזעיקים היום בכל מינוי, בכל הצהרה, בכל פסיק פוליטי החורג מן הקטכיזם הקטן של בעלי הצדק המורשים. הארץ הממשית מצביעה, הממשלה ממנה, המדינה פועלת, ומיד עולה על הבמה התיאטרון הגדול של הזעזוע המותר.
מן הסתם היו מעדיפים שאותו אחראי חדש יצהיר כי ישרת את המדינה נגד הממשלה, את הדמוקרטיה נגד הבוחרים, את הביטחון נגד השרים, את המוסר נגד הקלפיות, את העתיד נגד הרוב, וכמובן את מצפונם האצילי של האנשים הראויים נגד הוולגריות של זכות הבחירה הכללית. אז הכול היה מסתדר. האולפנים היו נושמים לרווחה. בכירי העבר היו מהנהנים. משפטני האולפן היו מסבירים שהמדינה ניצלה, מפני שסוף סוף קם פקיד בכיר שהודיע כי הוא מכיר בסמכות הפוליטית רק בתנאי שיוכל לתקן אותה מבפנים. היו קוראים לזה אומץ. היו קוראים לזה עצמאות. היו קוראים לזה נאמנות לערכים.
אבל הוא אמר את ההפך. הוא אמר, למעשה, שמדינה איננה אגודת בוגרים, איננה עמותת מוסר, איננה מועדון מומחים ואיננה סלון של קצינים בדימוס. הוא אמר שהמדינה פועלת באמצעות מוסדותיה, חוקיה, ממשלתה, וההכרעה הפוליטית הנובעת מרוב. הוא לא אמר שיש לציית לבלתי חוקי, לעצום עיניים מול שימוש לרעה בכוח, להקריב את המצפון על מזבח הקריירה או להפוך את השירות הציבורי למקדש של צייתנות עיוורת. הוא רק הזכיר שמי שמקבל לידיו סודות, אמצעים, סמכות, הגנות, זכויות יתר וכבוד של תפקיד ציבורי בכיר, אינו יכול באותה נשימה לבוז למקור הדמוקרטי של אותה סמכות.
כאן מתחיל הבלבול. מעמידים פנים כאילו נאמנות מוסדית פירושה עבדות. אין דבר שקרי מזה. נאמנות מוסדית היא תנאי קיומה של המדינה. עבדות היא שחיתותה. בין השתיים נמצאת כל אצילותו של השירות הציבורי: לשרת את הממשלה שהורכבה כחוק, בגבולות החוק, מתוך מצפון, זהירות, תקיפות ואותו חוש מדינה היודע שלא להפוך את עצמו למדינה. ראש שירות איננו פעיל מחתרתי, איננו שר סמוי, איננו אורקל מנהלי, איננו נביא בלי עם. עליו לדעת לומר לא לבלתי חוקי, אך אין לו כל ייעוד להפוך את לשכתו לממשלת נגד מוסרית.
אלא שחלק מן האריסטוקרטיה הישראלית חסרת התרבות וידע הכללית איננו מסוגל לשאת את ההבחנה הזאת. הוא איננו מסוגל לשאת את העובדה שהמדינה איננה שייכת לו מטבעה. הוא מדבר דמוקרטיה, אך חושב ירושה שושלתית. הוא מדבר שלטון חוק, אך חולם על שלטון זכויותיו שלו. הוא מדבר מקצועיות, אך פעמים רבות מתכוון בכך להנצחת קו אידיאולוגי שאינו מעז לומר את שמו. הוא מדבר ניטרליות, אך הניטרליות הזאת דומה באופן מפליא להעדפותיו הפוליטיות, לשפתו, לרשתותיו, לוודאויותיו הישנות, לעולמו החברתי ולבוזו השקט כלפי כל מה שעולה מן העם הממשי.
כי העם הממשי, בפרשה הזאת, הוא היסוד המביך. הוא מצוין כשהוא שולח את בניו לצבא, כשהוא קובר את מתיו, כשהוא משלם מיסים, כשהוא שר את ההמנון, כשהוא סופג אבל, כשהוא עומד תחת טילים, כשהוא חורק שיניים באוטובוסים, בבסיסים, בבתי החולים ובבתי העלמין. אבל ברגע שהוא מצביע לא נכון, ברגע שהוא מזיז את מרכז הכובד של הכוח, ברגע שהוא מסרב להמשיך לשמש תפאורה טרגית לריבונותם של אחרים, הוא נעשה חשוד. הוא נעשה המון. הוא נעשה פופוליזם. הוא נעשה איום. הוא נעשה חומר אנושי שיש לחנך מחדש ביום מן הימים.
כאן הקומדיה הישראלית פוגשת את הפארסה המערבית. בכל מקום המציאו האליטות הישנות דמוקרטיה בלי עם, או ליתר דיוק דמוקרטיה שבה העם מוזמן להשתתף בתנאי שלא יחליט באמת. מעניקים לו רגש, אבל, גיוס, סבל, אך שוללים ממנו תבונה פוליטית. מקבלים את נוכחותו בהיסטוריה, אך לא את ריבונותו במוסדות. מוכנים שימות למען המדינה, אך מהססים להניח לו לבחור את מי שינהיגו אותה.
אין לי שום חובה להסכים עם ממשלה זו או אחרת. אני רשאי לדחות את דרכה הכלכלית, החברתית, הצבאית או המדינית. אני רשאי לבקר את שגיאותיה, חולשותיה, עיוורונותיה ובינוניותה. אבל אני מסרב לקבל את ההונאה ההופכת התנגדות פוליטית לאי־ציות מוסדי. להיאבק בממשלה הוא דבר לגיטימי. לארגן מתוך מוקדי כוח בלתי נבחרים מעין התנגדות קבועה לסמכות הדמוקרטית, זה כבר איננו ערנות אזרחית. זו פרישה מן הכלל.
מדהים לראות שאלה הנבהלים היום מהצהרת נאמנות לא התרגשו כלל כאשר בעלי תפקידים אחרים, שעמדו בראש מוסדות גדולים, שירתו בפועל את נטייתם הפוליטית תחת מסכת המקצועיות. שם, כמובן, זו לא הייתה נאמנות למחנה. זה היה מצפון. זו לא הייתה אידיאולוגיה. זה היה האינטרס העליון של המדינה. זה לא היה הטיה. זה היה מוסר. אוצר המילים, כרגיל, משתנה לפי בעל הבית של הכוח.
השאלה חורגת אפוא בהרבה משמו של אדם אחד. היא נוגעת לעצם האפשרות לקיים מדינה הניתנת למשילות. האם אפשר עוד למשול כאשר כל מינוי שאינו תואם את טעמה של קסטה מסוימת הופך מיד לאסון דמוקרטי? האם אפשר עוד לדבר על ריבונות כאשר מערכות בלתי נבחרות מרשות לעצמן לסנן, לתקן, לעכב או לשלול לגיטימיות מן ההכרעה הפוליטית בשם עליונות שאינן מוכיחות עוד אלא בזעקתן? האם אפשר עוד לשרת את המדינה כאשר כל אחד מצהיר כי יציית רק למדינה האידיאלית שהוא נושא בכיסו הפנימי?
המדינה העברית לא שבה אל ההיסטוריה כדי להפוך לצעצוע בידיהם של מנהלים מלנכוליים, גנרלים שהוסבו למצפונים לאומיים, פרשנים מבוהלים, מומחים בלי עם ומטיפי מוסר מן האולפן. הריבונות היא משא. היא מחייבת את העם לבחור, את המנהיגים לתת דין וחשבון, את המוסדות לשרת, את האופוזיציה להיאבק בנאמנות, ואת האליטות להבין שהן אינן הר סיני נייד של האומה.
שיפקחו אפוא על כל מינוי. שידרשו חוקיות, מקצועיות, איפוק ואחריות. אבל שיחדלו להפוך לשערורייה את מה שאמור להיות המובן מאליו הראשון של השירות הציבורי: לשרת את המדינה באמצעות הרשויות שהחוק והעם קבעו. מי שרוצה בתארים, ברכבים, בסודות, בתקציבים, במאבטחים, בלשכות, בכבוד ובזכויות היתר של התפקיד, ובו בזמן שומר לעצמו את הזכות לבוז למקור הדמוקרטי של אותו תפקיד, איננו משרת את המדינה. הוא תופס אותה.
ואולי זה בדיוק מה שאינם סולחים למי שמדבר ברור מדי: הוא מזכיר להם שהדמוקרטיה איננה רכושם הפרטי של אלה המתיימרים להציל אותה.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות