ומכיוון שבוודאי יימצאו מי שיחשבו כי הטקסט הזה ארוך מדי, מחושב מדי או עמוס באופן מסוכן ברעיונות, הם רשאים להירגע: בפעם הבאה נסלק את ההיסטוריה, את הפילוסופיה, את המורכבות ואת העובדות. יישארו שלוש סיסמאות, שתי התפרצויות זעם אוטומטיות, מוסר בעל גאומטריה משתנה ואותו היעדר מחשבה נפלא המאפשר כיום לכל אדם לדמות עצמו לעמוק מבלי לעזוב לעולם את פני השטח!
אני נותר המום לנוכח הבורות, חוסר הידע ההיסטורי, הטיפשות שבעת הרצון והשנאה כלפי הציונות הריבונית, המתגלים אצל מספר לא מבוטל של מי שמציגים את עצמם כאינטלקטואלים ישראלים.
רבים מהם מצוידים בתרבות כללית שטחית עד להכאיב. אין הם גדושים לא בידע, לא בהשכלה, לא בתבונה, ובעיקר לא באותה הבנה אובייקטיבית המחייבת עבודה, זיכרון ויושר אינטלקטואלי. ביטחונם העצמי עומד ביחס הפוך להשכלתם: הם שופטים מבלי שלמדו, מרשיעים מבלי שהבינו, ונואמים ברוב חשיבות על היסטוריה שאת עומקה, את פצעיה ואת סתירותיה אינם מכירים כלל.
שפינוזה כבר לימד אותנו כי האדם מאמין שהוא חופשי משום שהוא מודע לדעותיו, בעודו בור לסיבות הקובעות אותן. הערה זו הולמת להפליא את מי שחוזרים על סיסמאות סביבתם ומדמים כי אלו מחשבותיהם האישיות. הם אינם חושבים באמת על הציונות; הם מגיבים לקריקטורה שלה, לדימוי פשטני שנוצר באמצעות קטגוריות זרות להיסטוריה הפנימית שלה.
אין הם בוחנים אותה כתנועה היסטורית של עם מפוזר השב לארץ אבותיו, אלא כמפעל קולוניאלי גס. הם שואלים את אוצר המילים הזה דווקא מאלה השוללים מן העם היהודי את הזכות שהם מוכנים להעניק בנדיבות לכל עם אחר: הזכות להגדרה עצמית, להגנה עצמית ולריבונות מדינית.
צלילותם הביקורתית כביכול נשענת אפוא על זיכרון כרות ומעוות. הם שוכחים את מאות שנות הגלות, הגירושים, הרדיפות, הטבח, חוסר האונים המדיני והצורך הקיומי לבנות מחדש חיים קולקטיביים עצמאיים. הם מסרבים לראות כי שיבת היהודים לארץ ישראל לא הייתה מעשה ידיו של זרם יחיד, ואף לא תוצאה של החלטה פתאומית, אלא פרי מאמץ רב־פנים: עלייה, רכישת קרקעות ועיבודן, התיישבות חקלאית, הקמת מוסדות, התארגנות חברתית, דיפלומטיה, הגנה עצמית ומאבק מזוין.
השמאל הציוני בנה חלק ניכר מן התשתיות שעליהן קמה המדינה; הימין הלאומי ניהל מאבק רדיקלי יותר נגד שלטון המנדט. המחלוקות ביניהם היו עמוקות, ולעיתים גם אלימות, אך פעולותיהם תרמו יחד למעברו של העם היהודי מן הפיזור אל הריבונות.
חנה ארנדט הראתה עד כמה אובדן העולם המשותף ואובדן ההשתייכות הפוליטית עלולים להפוך את האדם לפגיע, כמעט למיותר. הציונות הייתה גם תשובה למצב הזה: להשיב לעם היהודי מרחב פוליטי, אחריות קולקטיבית ואפשרות שלא להיות תלוי עוד אך ורק בסובלנותן הבלתי יציבה של אומות אחרות.
הריבונות היהודית לא הייתה אפוא גחמה אידיאולוגית ואף לא מותרות לאומניים. היא הייתה תשובה היסטורית לגלות, לחוסר האונים, לרדיפות ולהיעדר הגנה מדינית. עם חסר כוח נותר נתון לחסדיהם של אחרים; אבל ההיסטוריה היהודית הוכיחה באופן טרגי עד כמה שברירי וקטלני יכול להיות רצון טוב זה.
לוינס הציב בלב המוסר את האחריות כלפי פניו של האחר. דרישה זו חייבת כמובן לחול על הפלסטיני, על האזרח החף מפשע, על הזר ועל היריב שאינו חמוש. אך היא חייבת לחול גם על היהודי המאוים, הנרצח, המגורש או זה שנשללת ממנו הזכות להגן על עצמו.
מוסר המכיר בפניו של האחר רק כאשר האחר איננו יהודי, חדל להיות מוסר אוניברסלי. הוא הופך להעדפה אידיאולוגית המחופשת להומניזם.
הומניזם אמיתי אינו דורש מן היהודים לוותר על כוחם המדיני כדי להוכיח את טוהרם המוסרי. הוא דורש להכפיף את הכוח הזה לצדק, לאחריות ולמידה, מבלי לשלול לעולם את נחיצותו.
מקס ובר הבחין בין מוסר הכוונה למוסר האחריות. הראשון שופט על פי טוהר העקרונות; השני מביא בחשבון את תוצאותיה הממשיות של הפעולה. רבים ממטיפי המוסר שלנו שבויים במוסר כוונות מופשט: הם מכריזים על שלום, אוניברסליות ואחווה, אך מסרבים בעקשנות לבחון את התוצאות המעשיות של פירוק העם היהודי מנשקו המדיני, הצבאי או המוסרי.
הם מדמים עצמם למוסריים משום שהם מגנים כל גילוי של כוח יהודי. הם לעולם אינם שואלים מה עולה בגורלו של עם המוותר על יכולתו להגן על עצמו בתוך מרחב שבו אויביו אינם מוותרים כלל על שאיפתם להשמידו.
זוהי, כנראה, פסגת הישגם המוסרי: לדרוש מן היהודי להישאר חסר הגנה, כדי שימשיך להיות ראוי לחמלתם.
מקיאוולי, שאותו מסלפים הרבה יותר מכפי שקוראים אותו, הבין כי הפעולה הפוליטית לעולם אינה מתרחשת בעולם טהור. שלטון, הגנה, קבלת החלטות ושמירה על החיים מחייבים לעיתים לבחור בין אפשרויות פגומות. אין בכך הצדקה לכל אמצעי, אך יש בכך איסור לשפוט את ההיסטוריה כאילו פעלו בני האדם בעולם נטול איום, מלחמה, דחיפות והכרח.
לכן מגוחך מבחינה היסטורית לגלות כיום, מתוך זעזוע תיאטרלי, את קיומה של אלימות פוליטית יהודית. קבוצות ציוניות מחתרתיות מסוימות אכן עשו שימוש בפיגועים, במרד ובמעשים הראויים לגינוי מוסרי. הכרה בכך אינה מחייבת להלל אותם וגם לא להסתירם. משמעותה להבין כי לידתן של אומות כמעט לעולם אינה מתרחשת בתוך הטוהר המוסרי שעליו חולמים בדיעבד מטיפי מוסר היושבים בנוחות בתוך היסטוריה שכבר הושלמה.
קאמי הזכיר כי המרד מאבד את הלגיטימיות שלו כאשר הוא שוכח את הגבול והופך את הצדק להיתר להרוג. כלל זה חייב לחול על הכול. הוא מחייב לגנות את האלימות שמבצעים קיצונים יהודים, אך גם את אלימותם של ארגונים פלסטיניים המהללים רצח אזרחים, הופכים מבצעי פיגועים לגיבורים ומקימים את המוות היהודי ככלי פוליטי, כשיטת חינוך קולקטיבית ולעיתים אף כהבטחה דתית.
לדבר בשנת 2026 על “טרור יהודי” כאילו היה מהות קולקטיבית, ובאותה שעה למזער, לתרץ או לרומם תנועות החוגגות את רצח היהודים, הוא גילוי של בורות היסטורית מדהימה — כאשר אין מדובר בזיוף מכוון.
אין פירוש הדבר, כמובן, שיהודי אינו יכול לבצע מעשה טרור. כאשר קיצוני תוקף בכוונה אזרחים כדי להפחידם, לגרשם או לכפות באמצעות אלימות מיזם פוליטי, יש להשתמש במונח ללא היסוס.
אך להשוות בין מעשים אלה, שבדרך כלל מגונים בידי המדינה, מערכת המשפט וחלק גדול מן החברה הישראלית, לבין אידיאולוגיה ההופכת את רצח היהודים לאסטרטגיה קולקטיבית, זוהי סימטריה שקרית. זוהי השוואה בין פשעים שחברה מנסה, לפחות בעיקרון, להענישם, לבין תרבות פוליטית המסוגלת לחגוג אותם, לתגמלם ולהעבירם מדור לדור.
הקפדה מוסרית מחייבת אפוא לגנות את הפשעים שמבצעים קיצונים יהודים, מבלי להפוך את הגינוי הזה לכלי לדה־לגיטימציה של הציונות. היא מחייבת גם לסרב לכך שהאשמת “הטרור היהודי” תשמש להקטנת השנאה האנטישמית, פולחן השהיד וחגיגת המוות היהודי הקיימים בזרמים מסוימים בחברה הפלסטינית.
אולם אצל כמה מן האינטלקטואלים בעיני עצמם, הקפדה זו נעלמת ומפנה את מקומה לקונפורמיזם אידיאולוגי שבע רצון מעצמו. הם מדמים עצמם לאמיצים משום שהם מאשימים את המחנה שלהם, לנאורים משום שהם מאמצים את שפת אויביו ולהומניסטים משום שהם שוללים מן היהודים את מה שהם מעניקים בנדיבות לכל העמים האחרים.
ניטשה הראה עד כמה הרסנטימנט מסוגל להתחפש למוסר. אכן, לעיתים שנאה פוליטית מופיעה בדמות חמלה, חוסר אונים מכריז על עצמו כמידה טובה, וההוקעה השיטתית של ישראל מתעטפת בצבעיו המחמיאים של האוניברסליזם.
אך כל מוסר חייב להיחקר גם על פי מה שהוא מסתיר, הכוחות שהוא משרת והשנאות שהוא מתיר.
אצל אינטלקטואלים אלה, הביקורת על ישראל אינה עוד תרגיל של ערנות דמוקרטית. היא הופכת לעונג מאשים, לדרך נוחה לרכוש עליונות מוסרית באמצעות אימוץ שפת אויביו של עמם כנגד עמם שלהם.
הם אינם מבקרים עוד כדי לתקן. הם מאשימים כדי להיבדל.
הם אינם מבקשים עוד להבין. הם מבקשים להופיע בצד הנכון של בית הדין המדומיין של התקופה.
הם אינם מגינים עוד על האוניברסלי. הם מדקלמים את הקטכיזם של סביבתם.
עמדה זו אינה הוכחה לאינטליגנציה גבוהה. לעיתים קרובות היא נובעת מעצלות מחשבתית, מקונפורמיזם, משנאה עצמית הזוכה להערכה חברתית ומאותה טיפשות כללית ההופכת את הבורות למעלה, את הכניעה לאומץ ואת ההתכחשות הלאומית לאצילות מוסרית.
ביקורת על ישראל היא לגיטימית. בחינת שגיאותיה, הוקעת עוולותיה והמאבק בסטיותיה חיוניים לבריאותה הדמוקרטית של המדינה. ריבונות האוסרת על עצמה כל ביקורת עצמית תהפוך במהירות לעוצמה עיוורת.
אך לשנוא באופן עקרוני את הציונות הריבונית, למחוק את הרציפות ההיסטורית של העם היהודי, להכחיש את האיומים המופנים כלפיו ולשמור את מלוא החמלה דווקא למי שחולמים על היעלמותו — אין זו עוד מחשבה ביקורתית. זוהי התפטרות מן השיפוט.
הבגרות הפילוסופית מתבטאת בדיוק ביכולת להחזיק יחד כמה דרישות: הריבונות היהודית לגיטימית והכרחית; הכוח חייב להישאר כפוף לצדק; יש להכיר באנושיותו של האחר; אך הכרה זו אינה יכולה לחייב את שלילת העצמי.
הציונות הריבונית אינה אומרת שכל מעשה של ישראל הוא צודק. משמעותה שהעם היהודי מחזיק סוף־סוף ביכולת המדינית לשאת באחריות למעשיו, לתקן את שגיאותיו, להגן על קיומו ולשאת את ההיסטוריה שלו על כתפיו.
הריבונות אינה אפוא ביטולו של המוסר. היא התנאי הפוליטי לקיומו. שכן רק עם חופשי יכול להיות אחראי באמת למעשיו. עם הנידון לחוסר אונים אינו מחזיק עוד אפילו בחירות לבחור בין צדק לעוול; נותרה לו רק החירות לסבול.
כל השאר אינו אלא תעמולה, בורות או התחזות אינטלקטואלית.
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה למחשבת המקרא, החי בישראל. כתיבתו משלבת פילוסופיה, מחשבה עברית, ביקורת תרבותית ועיון במקורות, תוך עיסוק בשאלות של אחריות, ריבונות, מוסר וזהות לאומית. הוא מייסד האוניברסיטה העממית החינמית ופועל להנגשת הפילוסופיה והמחשבה העברית לקהל הרחב.
© 2026 רוני אקריש. כל הזכויות שמורות.