בחינה ביקורתית של המפלגות בישראל ושל החזון שהן מציעות לאזרח
חלק א׳: הקדמה ושלוש המפלגות הראשונות
הקדמה: בין מפלגת שלטון למותג פוליטי
המערכת הפוליטית בישראל סובלת ממחסור חמור במדינאים בעלי שיעור קומה: מנהיגים המצוידים בהשכלה רחבה, בידע היסטורי, כלכלי וחברתי, בהיכרות עם הפילוסופיה המדינית ובעיקר ביכולת לגבש חזון לאומי ארוך טווח.
רבים מן הפוליטיקאים יודעים לנהל קמפיין, להשתלט על סדר היום התקשורתי, לגייס מחנות ולעורר פחדים. מעטים יותר מסוגלים לחשוב על המדינה כמכלול אנושי מורכב: ביטחון וכלכלה, עבודה ותרבות, חינוך ומדע, זהות וחירות, בריאות ורווחה, שכר ודיור, צדק חברתי ואחריות לדורות הבאים.
מכאן נובעת גם דלותם של חלק ניכר מן המצעים הפוליטיים. הם עשירים במילים כגון « משילות », « ממלכתיות », « ריבונות », „אחדות”, « שוויון » ו »ניצחון », אך דלים בתשובות לשאלות הקובעות את חייו של האזרח:
כיצד יעלה השכר הריאלי? כיצד תוזל הדירה? מי ישלם יותר מס ומי פחות? כיצד תובטח השכלה גבוהה לכל צעיר מוכשר? כיצד יחוזקו הבריאות הציבורית, הרווחה, התרבות, המחקר והתחבורה? כיצד יצומצמו העוני והתלות בקצבאות? וכיצד ימומנו כל ההבטחות בלי להעביר את החשבון לדור הבא?
כאשר עולמה הרעיוני של המנהיגות מצומצם, גם החזון נעשה צר. במקום מדינאות מתקבלת טקטיקה; במקום תכנון ארוך טווח — הישרדות קואליציונית; במקום תוכנית לבניית חברה — אוסף מסרים שנועד לעבור את מערכת הבחירות הבאה.
מצע שלטוני אמיתי אינו אמור להיות אוסף הבטחות או הצהרות נאמנות למנהיג. עליו להציג תפיסת עולם כוללת, סדרי עדיפויות, דרכי ביצוע, מקורות מימון, לוחות זמנים ומגבלות מוסריות ומשפטיות על השימוש בכוח.
לפי אמת מידה זו, אף אחת מן המפלגות שנבחנו אינה מציעה כיום תוכנית שלטונית שלמה. יש מפלגות בעלות חזון אך ללא תמחור; בעלות ניסיון אך ללא מצע; בעלות אידאולוגיה סדורה אך ללא פתרון דמוקרטי מספק; ובעלות תוכניות ניהוליות מפורטות, אך פשטניות מדי ביחס למציאות החברתית והלאומית.
הפרק החסר: החברה, הכלכלה וחיי האזרח
מדיניות חברתית אינה מסתכמת בקצבאות לעניים, ומדיניות כלכלית אינה מסתכמת בצמיחה, בהפרטה ובהפחתת מיסים. השאלה האמיתית היא כיצד מחלקים בחברה את ההזדמנויות, הסיכונים, ההכנסות, הנכסים והשירותים הציבוריים.
כל מפלגה המבקשת למשול חייבת להשיב לפחות על שמונה שאלות יסוד:
● כיצד תעלה את השכר הריאלי ולא רק את התוצר?
● כיצד תפחית את יוקר המחיה?
● מי ישלם יותר מס ומי פחות?
● כיצד תאפשר לצעירים לרכוש או לשכור דירה?
● כיצד תצמצם עוני ופערים בין המרכז לפריפריה?
● כיצד תבטיח בריאות, חינוך ורווחה באיכות גבוהה?
● כיצד תנגיש השכלה גבוהה והכשרה מקצועית לכל אזרח?
● כיצד תממן את כל אלה בלי להסתיר חובות מן הדור הבא?
אין פתרון יחיד למצוקותיה של ישראל. דרושים בו בזמן תחרות, השקעה ציבורית, אחריות תקציבית, שיפור בתשתיות ושינוי עמוק במערכות החינוך והתעסוקה. מפלגה המדברת רק על השוק מתעלמת מן החברה; מפלגה המדברת רק על הוצאה ציבורית מתעלמת מן החשבון; ומפלגה המדברת רק על זהות וביטחון מתעלמת מן החיים הממשיים המתקיימים בתוך גבולות המדינה.
בחינת המפלגות
1. ישר! בראשות גדי איזנקוט
עיקרי התפיסה
ישר! מציגה קו ציוני ממלכתי המבוסס על אחריות, שירות משותף, שיקום מוסדות המדינה, עצמאות מערכת המשפט, חיזוק השירות הציבורי וכלכלה תחרותית. המפלגה תומכת בוועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, בחוק יסוד: החקיקה, בהגבלת כהונת ראש הממשלה, בלימודי ליבה ובמתן עדיפות למי שמשרת, עובד ונושא בנטל. במישור הכלכלי היא מבקשת לפרק ריכוזיות, להגביר תחרות, לאמץ תקינה בינלאומית, להילחם בהון השחור ולהשקיע בתשתיות, בחינוך, בבריאות, במחקר ובפריפריה.
נקודת החוזק
זהו אחד הקווים המאוזנים והממלכתיים ביותר. איזנקוט מציג תפיסה של מדינה המתנהלת באמצעות מקצועיות, אחריות, מוסדות חזקים ושוויון בחובות. יש בכך תיקון חשוב לפוליטיקה של התלהמות, מחנאות ופולחן מנהיג.
הביקורת
הממלכתיות משמשת לעיתים תחליף לחזון חברתי כלכלי מפורט. המפלגה מדברת על הורדת יוקר המחיה, חיזוק החינוך והעדפת המשרתים, אך אינה מציגה משנה שלמה בנושאי שכר, מיסוי, דיור ציבורי, זכויות עובדים, בריאות והשכלה גבוהה. העדפת מי שמשרת ועובד יכולה להיות מוצדקת, אך מדינה אינה רשאית לבנות את מדיניותה החברתית רק סביב „האזרח התורם”. עליה להגן גם על הילד העני, האדם עם המוגבלות, האם היחידנית, העובד בשכר נמוך והאזרח שהמדינה עצמה לא העניקה לו הזדמנות הוגנת.
גם בתחום הדיור, העדפת משרתים אינה תחליף לבנייה רחבת היקף, לדיור ציבורי, לשכירות ארוכת טווח ולרפורמה במערכת התכנון. בתחום המדיני חסרה עדיין הכרעה מלאה בנוגע לעזה, ליהודה ושומרון ולעתיד היחסים עם הפלסטינים.
פסק הדין
מצע ממלכתי, אחראי ורחב יחסית, אך עדיין יותר מצפן לאומי מתוכנית ממשלתית מלאה. יש בו הנהגה מנהלית ראויה, אך פחות מחשבה מעמיקה על חלוקת העושר, הכוח וההזדמנויות בחברה.
2. ביחד בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד
עיקרי התפיסה
ביחד מציגה שילוב של ימין ליברלי ממלכתי ומרכז אזרחי. היא מדגישה ביטחון אקטיביסטי, גיוס רחב, תגמול המשרתים, שינוי מערכת החינוך, מאבק ביוקר המחיה, הגבלת כהונת ראש הממשלה, ביזור סמכויות ומאבק בפשיעה המאורגנת. זהו המצע הניהולי והמספרי ביותר. הוא כולל יעדים, מדדים ולוחות זמנים: הפחתת מחירי מזון, פירוק קרטלים ומונופולים, פתיחת היבוא, תגמול מורים, ייעול השירות הציבורי וסגירת משרדי ממשלה מיותרים.
נקודת החוזק
כוחה של התוכנית הוא בניסיון להמיר סיסמאות ביעדים מעשיים. היא מבינה שממשלה צריכה למדוד את עצמה לפי תוצאות ולא רק לפי הצהרות. היא מחברת בין ביטחון, חינוך, תעסוקה, תחרות ויכולת ביצוע ממשלתית.
הביקורת
חולשתה היא הנטייה לראות כמעט כל בעיה חברתית ככשל ניהולי שאפשר לפתור באמצעות תמריץ, טכנולוגיה, הפרטה או פתיחת שוק. אולם חברה אינה חברת הזנק. עובד אינו רק יחידת תפוקה, תלמיד אינו רק מדד הישגים ואזרח אינו רק צרכן.
המצע עוסק היטב במחיר המוצר בסופר, אך הרבה פחות בכוחו של העובד מול המעסיק, בשכר בענפים החלשים, בעבודה מאורגנת, במיסוי פרוגרסיבי, בעובדי קבלן ובדיור ציבורי. פירוק ריכוזיות והסרת חסמי יבוא עשויים להוזיל מחירים, אך אינם מבטיחים שהחיסכון יעבור לצרכן או שהשכר יעלה. פתיחת יבוא שאינה מלווה במדיניות הסתגלות עלולה גם לפגוע בחקלאים, בעובדים ובייצור המקומי.
גם הטבות גדולות לרוכשי דירות עלולות להגדיל את הביקוש ולהעלות מחירים, אם מספר הדירות אינו גדל במהירות. במקרה כזה חלק מן ההטבה הציבורית יעבור לבעלי הקרקעות ולקבלנים. נוסף על כך, החיבור בין בנט ללפיד מעורר שאלה אם מדובר בתפיסה אידאולוגית משותפת ועמידה, או בברית אלקטורלית שעלולה להתקשות מול מחלוקות מדיניות ודתיות.
פסק הדין
מצע דינמי, ביצועי ומפורט, בעל תשובות ברורות יחסית ליוקר המחיה ולתפקוד הממשלה. עם זאת, הוא צר יותר מבחינה חברתית ואנושית וחלש בזכויות עובדים, בצדק חלוקתי ובהגנה על מי שאינו משתייך למעמד המשרת והעובד המבוסס.
3. הדמוקרטים בראשות יאיר גולן
עיקרי התפיסה
הדמוקרטים מבקשים לבנות שמאל ציוני, ממלכתי וביטחוני. הם תומכים במדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, בהגנה על מערכת המשפט, בחיזוק מדינת הרווחה, בחינוך ממלכתי משותף, בפלורליזם דתי ובהיפרדות מדינית מן הפלסטינים. בתחום החוקתי הם מציעים חוק יסוד: החקיקה, שמירה על ביקורת בג״ץ, עצמאות שומרי הסף והחלפת חוק הלאום בחוק יסוד המבוסס על מגילת העצמאות.
במישור החברתי כלכלי הם מציעים לחזק את הבריאות, החינוך, הרווחה, התחבורה הציבורית, המחקר, הפריפריה וההשקעה הסביבתית. לצד זאת הם תומכים בתחרות, בפתיחת יבוא, בשחרור קרקעות ובמאבק בריכוזיות. בתחום דת ומדינה הם תומכים בנישואים אזרחיים, בהכרה בזרמים יהודיים שונים ובתחבורה ציבורית מוגבלת בשבת לפי החלטת הרשויות המקומיות.
נקודת החוזק
זהו החזון הליברלי חברתי והשוויוני המובהק ביותר. הוא מבין שצדק חברתי אינו רק קצבה, אלא נגישות לחינוך, בריאות, תחבורה, דיור, תרבות, מחקר והשכלה. הדמוקרטים אינם רואים בשירותים הציבוריים מוצרים שרק בעלי אמצעים יכולים לרכוש באיכות גבוהה, אלא זכויות אזרחיות ותשתית לצמצום אי-שוויון. גם הפרקים החוקתיים ובתחום דת ומדינה מציגים תפיסת עולם סדורה ובהירה.
הביקורת
דווקא מפלגה המבקשת להגדיל כמעט את כל השירותים הציבוריים חייבת להציג את מקור המימון. לא ניתן להבטיח עוד רופאים, עוד מורים, עוד רכבות, עוד רווחה, עוד מחקר, עוד שיקום ועוד ביטחון בלי לומר אילו מיסים יועלו, על מי יוטלו, אילו הוצאות יקוצצו ומה יהיה סדר העדיפויות. חסרה מדיניות מלאה בנושאי מיסוי הון, ירושות, דירות להשקעה, רווחי חברות ומדרגות מס הכנסה. חסרה גם תוכנית שכר: שכר מינימום, הסכמים קיבוציים, עובדי קבלן, אחיות, מורים, עובדים סוציאליים ומטפלות. סוציאל-דמוקרטיה אינה נמדדת רק בגודל תקציב המדינה, אלא גם בחלוקת הכוח בין הון לעבודה.
גם בתחום המדיני קיימת סתירה: אם המדינה הפלסטינית אמורה להיות מפורזת ולהישאר תחת שליטה ביטחונית ישראלית בבקעת הירדן, בגבולות ובמרחבים אסטרטגיים, יש לשאול אם מדובר במדינה ריבונית או באוטונומיה אזרחית תחת מעטפת ביטחונית ישראלית. הרעיון של חינוך ממלכתי משותף מעורר אף הוא שאלות מעשיות: מי ינסח את הזהות המשותפת, כיצד תיאכף תוכנית הליבה וכיצד תימנע ממלכתיות מאחדת מלהפוך לממלכתיות כפויה?
פסק הדין
החלופה הערכית והחברתית הרחבה ביותר, אך ללא מדיניות מיסוי, שכר ומימון מפורטת היא נותרת במידה רבה הצהרת כוונות מוסרית יותר מתוכנית ממשלתית מלאה. המשך יבוא…
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי, הוגה ומרצה למחשבה מקראית ופילוסופיה מדינית. מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומקים החוג להגות המקרא באשדוד. בכתיבתו הוא מנגיש לציבור סוגיות של צדק, חירות, שלטון ואחריות מוסרית.
© 2026 רוני אקריש. כל הזכויות שמורות.