נכון: ארוך אך דורש להשכיל ולהחכים לקראת החג!!
יש חגים שאנו נכנסים אליהם מכוח ההרגל, ויש חגים שאם עוצרים לרגע בפתחם הם מערערים את ההרגל עצמו. ראש השנה הוא חג כזה. הוא נדמה לנו עתיק, שלם, כמעט מובן מאליו. השופר, הדין, התשובה, ספרי החיים והמתים, בריאת העולם, הכתיבה והחתימה — כל אלה כרוכים בתודעתנו בחג עד שקשה להעלות על הדעת שפעם לא היו כרוכים בו כלל. אלא שהמקרא שומר דווקא על שתיקה במקום שבו הדורות המאוחרים ירבו בדיבור. א׳ בתשרי מצוי בתורה, אך « ראש השנה » איננו. יש « זיכרון תרועה », יש « יום תרועה », יש קודש, שביתה וקורבנות, אבל אין יום דין, אין ספרי חיים ומתים, אין אמירה שהעולם נברא ביום הזה, ואפילו תחילת השנה אינה מונחת בו. להפך: התורה מצביעה על ניסן ואומרת « החודש הזה לכם ראש חודשים ».
ייתכן שכאן כבר מסתתר סיפור גדול יותר מסיפורו של חג. ניסן הוא חודש של יציאה, ותשרי, כפי שיעוצב לימים, יהיה חודש של עמידה. בניסן יוצאים ממצרים; בתשרי עומדים למשפט. בניסן עם נעשה בן חורין; בתשרי אדם נשאל מה עשה בחירותו. המתח הזה, בין חירות לאחריות, בין העם לאדם, ילווה את היהדות לאורך דורות.
המקרא הוא ספר של עם החי בעולם. יש בו אדמה וגבול, מלך ושופט, מלחמה ושלום, עני ועשיר, קרקע וחוב, שמיטה ויובל. נביאיו אינם מתעניינים רק בכוונת הלב אלא גם בשוחד, בעושק, במשפט מעוות ובאופן שבו כוח ציבורי מעצב חברה שלמה. האדם המקראי אינו עומד לבדו מול האל; הוא חלק מציבור הנדרש לתת דין וחשבון על צורת חייו. לכן גם הזמן המקראי הוא זמן לאומי. פסח הוא זיכרון של שחרור, סוכות הוא גם חג האסיף, שבועות צומח מתוך האדמה, והמקדש הוא מרכזו של ציבור. בתוך העולם הזה א׳ בתשרי הוא יום תרועה, אך עדיין לא ראש השנה במובן שאנחנו מכירים.
השתיקה הזאת נמשכת גם בנביאים ובכתובים. איננו מוצאים את דוד חוגג את א׳ בתשרי כראש השנה, ואיננו שומעים את ישעיהו או ירמיהו מציבים אותו כיום שבו העולם כולו נידון. השופר קיים, המשפט קיים, התשובה קיימת, רעיון הספר השמימי קיים, מלכות האל קיימת — אבל המרכיבים עדיין מפוזרים. דווקא בספר נחמיה מתקרבים אל משהו מוכר יותר: באחד בחודש השביעי העם מתכנס, התורה נקראת, היום קדוש והעם בוכה. אבל גם שם אין « ראש השנה », אין ספרי חיים ומתים, אין בריאת עולם ואין תמונה של האנושות העוברת לפני האל למשפט.
גם ספרות ימי הבית השני אינה נותנת לנו תמונה פשוטה. בן סירא, ספרי מקבים, פילון, יוסף בן מתתיהו וקומראן מלמדים על עולם יהודי עשיר ומגוון, אך ראש השנה הרבני עדיין אינו מופיע בהם במלוא דמותו. פילון מדבר על חג חצוצרות, יוסף בן מתתיהו מדגיש את ההיבט הפולחני, ובקומראן אנו פוגשים לוח ומערכת מועדים שונים. רק בשלהי התקופה מתחילים להישמע צלילים ברורים יותר של חיבור בין ראשית השנה לבין גורל, חיים ומוות. אפשר כמעט לראות כיצד מסורת נוצרת: לא ברגע אחד ולא בהחלטה אחת, אלא שכבה על גבי שכבה, כאשר פסוקים קדומים, דימויים שונים ומציאות היסטורית חדשה מתחברים זה לזה.
ואז באים חז »ל. המשנה כבר אומרת בפירוש: « באחד בתשרי ראש השנה לשנים », ועוד: « בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ». יום התרועה נעשה יום של משפט אוניברסלי. התלמוד יוסיף מסורות על שלושה ספרים, על כתיבה וחתימה ועל המתח שבין דין לתשובה, והפיוט יאמר « היום הרת עולם ». בתוך מאות שנים יום שהיה במקרא כמעט חידתי נעשה לאחד הימים הצפופים ביותר במשמעות בתרבות היהודית.
אין צורך לראות בכך « המצאה » במובן המזלזל. חז »ל לא המציאו את השופר, את הדין, את התשובה, את מלכות האל או את רעיון הספר השמימי. הם חיברו את כל אלה ליום אחד. אפשר לומר שהם לא המציאו את המילים — הם יצרו להן תחביר חדש. וזה אולי סודה של כל מסורת חיה: היא שומרת על זהותה דווקא משום שהיא יודעת לפרש את עצמה מחדש.
אבל אי אפשר להבין את התחביר החדש של ראש השנה בלי להבין את העולם שבו הוא התעצב. חורבן הבית לא היה רק אובדן של בניין. הוא היה שבר במבנה הקיום. אין עוד מקדש פעיל, אין קורבנות, מרכז הכהונה נחלש והריבונות נעלמת. לאחר מרד בר כוכבא מתברר יותר ויותר שהעם היהודי יצטרך ללמוד לחיות לאורך זמן בלי המוסדות שבתוכם עוצבה תורתו.
החכמים מצאו לכך תשובה יוצאת דופן: הם הפכו את ישראל לניידת. את המקדש אי אפשר לקחת לגלות, אך תפילה אפשר. את המזבח אי אפשר להעביר מספרד לפולין, אך את התורה אפשר. ריבונות אי אפשר לשאת במזוודה, אך הלכה, זיכרון ולוח שנה אפשר. ירושלים נעשית גם כיוון תפילה, הארץ נעשית גם זיכרון, והמקדש ממשיך לחיות בתוך הטקסט והתקווה. כך הצליחה היהדות הרבנית לשמר עם ללא ריבונות ומולדת ללא שליטה בה.
אלא שלכל הישרדות יש גם מחיר. עם החי מאות ואלפי שנים בלי מדינה לומד בהכרח לחשוב בעיקר במונחים של אדם וקהילה. שאלות של ממשלה, צבא, תקציב, גבולות ושימוש בכוח נעשות רחוקות יותר מן החיים המעשיים. המוסר מתחדד מאוד במרחב האישי והקהילתי, אך הריבונות נעשית זיכרון, תפילה וציפייה.
ואז הציונות מחזירה את היהודים לא רק אל הארץ, אלא גם אל הכוח. ועם הכוח חוזרת אחריות מסוג שלא נשאנו בה במשך דורות. מדינה צריכה צבא, משטרה, מערכת משפט, תקציב, בתי חולים, גבולות והכרעות של מלחמה ושלום. היא אינה יכולה להסתפק באיסור לגזול; עליה לבנות כלכלה. היא אינה יכולה להסתפק בצדקה; עליה לעצב מדיניות חברתית. היא אינה יכולה להסתפק ב »לא תרצח »; עליה להתמודד עם שאלות של הגנה עצמית, מלחמה ומגבלות הכוח.
כאן המקרא חוזר מן הספר אל החיים. לא מפני שעלינו לחזור למלכים ולכהנים, אלא מפני שהמקרא מכיר היטב את שאלת האחריות של ריבון. נתן עומד מול דוד, אליהו מול אחאב, והנביאים שוב ושוב מוכיחים הנהגות ומוסדות. המסר העולה מהם חד: עצם העובדה שהשלטון שלך אינה הופכת אותו לצודק.
מכאן יכול ראש השנה לקבל בישראל משמעות נוספת. הוא אינו חייב להישאר רק היום שבו האדם שואל מה עשה בשנה החולפת. הוא יכול להיות גם היום שבו ציבור שואל מה עשה בכוח שניתן לו. לא במקום חשבון הנפש האישי, אלא לצדו. מה עשינו בארץ? מה עשינו במשפט? מה עשינו בכסף הציבורי? מה עשינו לחלש? כיצד אנו מפעילים כוח כלפי אויב, וכיצד אנו מונעים מן הפחד, השנאה והגאווה להפוך את הכוח עצמו למטרה?
ריבונות איננה רק זכות להגנה עצמית. היא מבחן. קל יותר לבקר כוח כאשר הוא בידי האחר; קשה יותר לעשות זאת כשהוא מדבר בשפתך, מניף את דגלך ופועל בשמך. אבל דווקא כאן נבחנת חברה ריבונית: לא רק ביכולתה להגן על עצמה, אלא גם ביכולתה לבחון את עצמה.
אם ראש השנה השתנה כאשר תנאי הקיום היהודי השתנו, ייתכן שגם לנו מותר להעמיק בו רובד נוסף. חז »ל הפכו יום תרועה ליום דין של האדם בעולם שאיבד את ריבונותו. מדינת ישראל יכולה להוסיף לו את חשבון הנפש של הציבור בעולם שבו הריבונות חזרה. לא לבטל את יום הדין של היחיד, אלא להרחיב את שפת הדין כך שתכלול גם מדינה, מוסדות וחברה.
כאן נפגשים שוב ניסן ותשרי. ניסן מלמד כיצד יוצאים מעבדות; תשרי שואל מה עושים בחירות. ניסן הוא הרגע שבו אנו מבקשים שלא להיות כפופים עוד לרצונו של האחר; תשרי הוא הרגע שבו אנו צריכים לשאול כיצד אנו משתמשים בכוח שהגיע לידינו. האחד מלמד חירות, והשני אחריות.
מדינת ישראל זקוקה לשני הקולות. לאומיות שאין בה דין וחשבון מוסרי עלולה להפוך את הכוח לערך בפני עצמו. מוסר שאינו מוכן לשאת באחריות הלאומית עלול להישאר טוהר מופשט שאינו נדרש להכריע במציאות. האתגר הוא ליצור ריבונות שיש לה מצפון ומצפון שאיננו בורח מן הריבונות.
זו אולי המשימה שעדיין לא השלמנו: לא לחזור למקרא ולמחוק אלפיים שנות חז »ל, ולא להישאר בחז »ל כאילו לא קמה מדינה, אלא לחבר מחדש את מה שההיסטוריה הפרידה — את ישראל המקראית, שידעה לדבר בשפתם של עם, ארץ, כוח ומשפט; את היהדות הרבנית, שלימדה את האדם לרסן את עצמו ולעמוד לדין; ואת הישראליות המודרנית, שקיבלה מחדש לידיה את האחריות לעצב מציאות.
ייתכן שראש השנה הוא המקום המתאים ביותר להתחיל בו את החיבור הזה. דווקא מפני שהוא עצמו איננו קפוא. דווקא מפני שיום תרועה נעשה במהלך הדורות ליום דין. אם המסורת ידעה לקחת חג עתיק ולהעניק לו משמעות חדשה מול משבר היסטורי עצום, גם לנו מותר להמשיך את השיחה. לא להמציא חג חדש, אלא להעמיק חג ישן. לשאול לא רק מה תביא השנה הבאה, אלא מה אנחנו נביא אליה; לא רק מה ייכתב עלינו, אלא מה נכתוב במעשינו; לא רק אם נחיה, אלא כיצד נחיה יחד.
מפני שהכוח איננו פוטר מן הדין. להפך, הוא מחייב אותו. וככל שאדם, חברה או מדינה מחזיקים ביותר כוח, כך גדלה חובתם לעמוד מול עצמם ללא מסכה. אולי משום כך, דווקא בשעה שהשופר נשמע, ראוי שנשמע בו לא רק קול הקורא לאדם לשוב אל עצמו, אלא גם קול הקורא לעם שלם לשוב אל האחריות הכרוכה בחירותו. כי גם האדם עומד לדין, גם החברה עומדת לדין, גם המדינה עומדת לדין — והריבון, דווקא מפני שהוא ריבון, איננו פטור ממנו.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.