על עידן הפוסט-קורונה
***
להיות קרוב לפגיעים ביותר, במיוחד לאלה שאינם מדברים ואינם יכולים להגן על עצמם, זו תמיד הזדמנות למדוד את מה שאנחנו מוכנים להעניק לאחר. זה חושף אותנו לפיתוי אנוכי, להפעיל את עולנו עליהם, להציק לשלמותם הנפשית, לגופם האיטי יותר, לפגוע בהם ללא כוונות רעות, או להיפך, מכיוון שאנו מסכימים להכיר בפגיעות שלנו ובכך להיאחז באומץ של חמלה, זה יעניק הזדמנות פז לעזור להם.
זו הסיבה שהדרך בה אנו מטפלים בקשישים אינה רק סימן היכר של תרבותנו, שעת כושר לנקוט באיפוק הנדרש, בהפעלת מלאו עוצמתנו להישמר מרודנות על חיי האדם כלשהו. אלא גם חתימתנו בעצם תעיד על מה הוא היותנו ולאותה התייחסותנו לאני שלנו ושל האחרים שממולנו. לבסוף, אנו נמצאים במרחב ההתנסויות.