מפגש 73: הרב שמואל עוזיאל – הבריחה מהבידוד לבדידות אצל חנה ארנדט

השלכה [מהגדרת] בדידות היא שלמרות היותי לבד אני עם מישהו (כלומר עם עצמי). משמעותה היא שאני שניים בתוך אחד, בעוד שהלבדיות והבידוד אינם מכירים צורה זו של פיצול, הדיכוטומיה הפנימית הזו בה אני יכול לשאול את עצמי שאלות ולקבל תשובה. ניתן להפסיק את בדידות ופעילותה זאת אומרת המחשבה, על ידי מישהו אחר המדבר איתי, או כמו כל פעילות, כשעושים משהו אחר, או על ידי עייפות פשוטה. בכל המקרים האלה, השניים שהייתי במחשבה שוב הופכים להיות אחד. אם מישהו פונה אליי, עלי כעת לדבר איתו, וכבר לא אל עצמי; כשאני מדבר איתו אני משתנה. אני הופך להיות אחד: אני כמובן מודע לעצמי, אבל אני כבר לא לגמרי ובמפורש בשליטה על עצמי. אם רק אדם אחד מדבר איתי ואם, כמו שקורה לפעמים, אנו מתחילים לדבר בדיאלוג על אותם דברים שהעסיקו אחד מאיתנו בזמן שהיה עדיין לבד, אז הכל הוא כאילו אני מדבר עם עצמי אחר. הרי אריסטו הגדיר בצדק את העצמי האחר הזה, allos authos, כ »החבר ». ואם תהליך החשיבה הבודד שלי נפסק מסיבה זו או אחרת, אזי אני הופך להיות [שוב] אחד. מכיוון שהאחד הזה שאני הוא, נמצא עכשיו בלי חברה, אני יכול לחפש חברת האחרים – בצורה של אנשים, ספרים, מוזיקה – ואם הם נעלמים לי או אם אני לא מצליח ליצור קשר איתם, אני מוצף על ידי השעמום והלבדיות. לשם כך, אין הכרח להיות לבד: אני יכול להיות משועמם מאוד ולהרגיש מאוד לבד באמצע ההמון, אך לא בבדידות אמיתית, כלומר בחברת עצמי – או עם חבר, במובן של עצמי אחר. זו הסיבה שקשה הרבה יותר לשאת את הלבד באמצע ההמון מאשר בבדידות – כפי שציין מאסטר אקהרט.
המצב האחרון של להיות לבד, שאני מכנה בידוד, מופיע כשאני לא עם עצמי ולא בחברתם של אחרים, אלא דואג לדברים שבעולם. הבידוד יכול להיות [מוגדר] כהתנאי הטבעי לכל מיני עבודות בהן אני כל כך ממוקד במה שאני עושה שנוכחותם של אחרים, כולל עצמי, רק יכולה להפריע לי. יכול להיות שעבודה כזו תהיה פרודוקטיבית, שיסודה ביצירת אובייקט חדש, אך אין הדבר הכרחי: למידה או אפילו קריאת ספר פשוט מצריכה מידה מסוימת של בידוד; יש להתגונן מפני נוכחותם של אחרים. בידוד יכול להחשב גם כתופעה שלילית: אחרים שאיתם אני חולק דאגה