« רבות אפוא וגדולות עד מאוד ברכותיה של הידידות, אך זו בוודאי עולה על כולן, שהיא מאירה את העתיד באור תקווה טובה ואינה מניחה לרוח האדם כי תיחלש או תיפול. הרי המתבונן בידיד אמת כאילו מתבונן במין בבואה של עצמו. ומכאן נובע כי ידידים, אף שיֵעדרו, הריהם כנוכחים, אף שיֵדעו מחסור, בכל זאת יש להם שפע, ואם יֵחָלשו הריהם כחזקים וכן, הגם שיקשה לומר זאת, אפילו הלכו לעולמם, עודם בחיים; מה רענן זכרם שנותר אצל ידידיהם, מה רב כבודם, מה עמוקה הכימהון אליהם… אך אם תיטול מן העולם את קשר הרצון הטוב, אזי שום בית ושום עיר לא יוכלו לעמוד על תִלם… » (מרקוס טוליוס קיקרו)
previous post