בידיעה שאלוהים נתפס, לעתים קרובות מדי, כמושג מפורש, יחודי לדת, הבנה זו הצליחה להוביל את העולם לליקוי מאורות הדעת. אם אנו אמורים להכיר את אלוהים בכל היבטי החיים, בכל המציאות, עליו להיות נוכח בכל היש ובכל ההיסטוריה. דת היא אמצעי, כלי קידום, טוב יותר, של המעשים והמחוות, המעלות, הרגשות, התנועות החברתיות החיצוניות והפנימיות. מדריך הכרחי אם רוצים להקים ולהוביל נכון ישויות וגורלות לעבר הדעת האלוהית. הבורא אינו מתגלה בדת, אלא אם הדת בעצמה, באותה מידה, ניזונה ממה שמעבר לפולחן והטקסיות. מושג הדת הוא שם שניתן על ידי העמים ואמונותיהם, אך לא לישראל. תורת החיים המוצעת לעם העברי, אינה עוד אמונה ייחודית, אלא גילוי אלוהי המתגלה באמצעות הבריאה ובתוכה, מעורב בניסיונות ואתגרים שלנו, כאן בעולמנו.
התורה והקיום, המאוחדים כך, מגלים את אלוהים בכור ההיתוך של החיים, בתוך הנשמה הפרטית והקולקטיבית. הדת מפרידה בין קודש לחול. הדת רוצה באופן שתלטני לכפות את עצמה על עצמה בכל היבטיה. היא מסתייגת מכל מעורבות, במה שמכונה לדבריה, « עניינים חילוניים ». זהו אידיאל נחרץ, חד-צדדי ומקובע, אנטינומיה מוחלטת לתכנית האלוהית עבור ישראל והאנושות. אלוהים נחשף בכל מקום ובכל דבר, בכל זמן ועת, מחבק את כולם, הוא מתגלה בתוך ובאמצעות החול כמו גם הקודש. שום דבר לא אבוד, שום אנוש לא יחסר, הכול נמצא כאן ועכשיו! אז אולי נוכל ליהנות מן המחר המופלא והקסום.
רוני אקריש