אנטומיה תמציתית של שמאלנות « ווקיסט » מאת רוני אקריש

מהמאבק לחופש ועד להופעת הווקיזם, השמאל השתנה באופן קיצוני מאז תחילתו. נסביר: הווקיזם תופס את העולם בחזון מניכאי בין מדכא ומדוכא. האיומים שתיאוריות הווקיזם מציבות על האוניברסיטה, ההשכלה הגבוהה והחופש האקדמי מובילים להתנהגות מחייבת שכופה מחשבה אחת ודומיננטית. כתיבה מכילה, רלטיביזם תרבותי והקורבנות המועברת על ידי אידיאולוגיה זו מנסים לשבור את האוניברסליות הדמוקרטית. הצנזורה של פרופסורים, עיתונאים, פוליטיקאים שאינם מנויים לאידיאולוגיה המבחילה הזו, בעוד שהאוניברסיטה, התקשורת והבמה הציבורית הם המקום שבו יש לטפח פתיחות מחשבתית ודמוקרטיה חיה דרך הוויכוח והעימות בין רעיונות. הווקיזם הוא ביטוי מוסרי ומוקיע, המדחיק את כל צורות הביטוי. עלינו להילחם במערכה במישור הרעיונות, להסביר שאיננו נלחמים בגזענות על ידי מניעת הייצוג שלה, הביטוי שלה, שאנו מבזים את הדיון כשאנו שוללים את מי שלא חושב כמונו.השמאל היא חיה אידיאולוגית מוזרה ומורכבת. בין תעודת הלידה שלה, במאה ה-18, להיום, היא עושה מטמורפוזה, מחבקת, דוחה, כל הזמן ממציאה קרבות חדשים; רגע סמלי של השמאל שבכוח הזמן יכולה להפוך לאויב של עצמה. זה היה המקרה עבור שלושת הנושאים המרכזיים: חרות (שהשמאל שתל אליו שוויון), הלאום והפרט. כל כך הרבה שדות קרב אידיאולוגיים שבהם נמצאת השמאל לפי מצבי הרוח שלה משני צדי הידית. לשמאל יש את הפריבילגיה האדירה להגדיר את מה שנמצא מימין ומשמאל לקשת הפוליטית, גַם, מה שהיא דוחה הופך דה פקטו וכברירת מחדל לימין, למרות שאלו קרבות שיכולים להיות, היסטוריים או סמלים, של השמאל הפוליטי. כך החרות, למשל, הוא מזמן ראשית מאבקיה של השמאל, במהלך המהפכה הצרפתית, היו אלה שדרשו, בניגוד לסדר הישן, עולם חדש ויותר חרות. נגד הסמכות המונרכית, היותו בשמאל כללה קודם כל דרישה לחופש נוסף, בין אם פוליטי מול סמכות מלכותית ופקידותית, או כלכלי נגד תאגידים. החרות, שהיה זמן רב סמן כמעט בלעדי של השמאל, הופך בהדרגה לאויב מוצהר ככל שאנו מתקדמים אל המאה העכשווית. בדואט השוויון והחירות, ההיסטוריה המודרנית של השמאל מבטא נטישה מתקדמת של הראשון לטובת הימין, כדי להפוך את השני למושג הלאומני הגורלי. זוכרים אנו שבמהלך המהפכות, המילה נהיה לנס המורם של השמאל הבינלאומי, כדי להמציא מחדש חוזה עממי, לאחר שהפילה את הסדר הישן. על ידי כריתת ראשו של המלך, דמות המילניום המייצגת את איחוד המדינה, על השמאל לחשוב מחדש את האמנה החברתית, את האומה, את הריבונות העממית, זה מה שהעסיק את ההשתקפות האינטלקטואלית, בשמאל, לאורך המאה התשע עשרה. בעוד הימין ממצב את עצמו לקראת החזרה ליסודות הישנים, השמאל מבלה במשך מאה שנים סביב הרהורים על אלו מוסדות, על איזה משטר הפוליטי, על הרפובליקה הטובה ביותר, כדי לגבש את האומה. הריבונות הלאומית הייתה הילדה הותיקה של השמאל, שגם היא הפכה פחות ופחות לגיטימית עם הזמן ככל שאנו מתקדמים לקראת המאה ה-21. בינתיים, במהלך 200 השנים האחרונות גילה השמאל את הקומוניזם, הבינלאומיות, הרב-צדדיות, הגלובליזציה, האלטר-גלובליזם, ולאט לאט מתייחס אל האומה כאויביה האידיאולוגי.האומה, שעליה אמר ז’אן ז’ורס בספרו « סוציאליזם וחרויות », (פוליטיקאי צרפתי, מנהיג סוציאליסטי, מראשוני הסוציאל-דמוקרטים בצרפת. בתקופת פרשת דרייפוס היה מראשי המחנה שדרש משפט חוזר לדרייפוס. ניסה למנוע את פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונרצח בשל כך על ידי לאומן צרפתי.) שהיא « אמצעי לחרות וצדק, לשחרור כל בני האדם », הופכת ללאומיות במאה ה-21 – « לאומיות היא המלחמה », אמר פרנסואה מִיטֵרָאן (פוליטיקאי צרפתי, איש המפלגה הסוציאליסטית, שכיהן כנשיא צרפת) בנחרצות ב- 1995, בפני הפרלמנט האירופי – האומה הופכת אפוא לאויב המוצהר מול אתגרים פלנטריים חדשים המחייבים התעלות מעל המסגרת הלאומית בלבד. הקבוע, בשמאל, אל מול תהפוכותיה ושינויי הכיוון שלה, יוזקק להיות השאיפה הכנה לרפורמה במדינה באמצעות פעולה פוליטית. נותרו לה רק שני אפיונים: ה’אמונה’ העמוקה בקדמה, שצריכה לבוא לידי ביטוי בפעולה פוליטית של בני אדם, וה ‘אומה’ השואפת להתקדמות זו עבור כל אזרחיה, בפרט אלה הנחשבים למקופחים והנחותים ביותר בסולם החברתי. פוליטיקה, עבור השמאל, חייבת להיות המאבק שיאפשר להתקדמות הזו לקרות עבור העם. למעשה השמאל העכשווי, לאחר שהפכה לפרוגרסיבי (תרבות הווקיזם) ולפיכך מורדת ביסודות שהגדירו אותה, בחרה בכיוון אחר להיסטוריה, כך שהחברים של אתמול יכולים להפוך בקלות לאויבי המחר.ב »מיתוס של אורפיאוס », אורפאוס, מוזיקאי גיבור מהמיתולוגיה היוונית, מאבד את אהובתו. ממש ביום חתונתה עם אורפיאוס, אורידיקה, הנמלטת מאריסטיאס שמטריד אותה, מוכשת על ידי נחש החבוי בעשב הגבוה. היא מתה ויורדת לממלכת הגיהינום. אורפיאוס, חסר נחמה, יורד לשם אחריה ואחרי שהרדים את סרברוס, הכלב המפלצתי בעל שלושת הראשים ששומר על הכניסה, עם המוזיקה הקסומה שלו. אז יכול להתקרב לאל האדס ולאשתו פרספונה, שוב בזכות המוזיקה שלו הוא מצליח לגרום לו להתרצה, וזה נותן לו לחזור עם אהובתו בתנאי שהיא תלך אחריו בשתיקה ושהוא לא יסתובב ולא ידבר אתה, כל עוד ‘הם’, שניהם, לא חזרו לעולם החיים.אל השאול מזהיר אותו: אם הוא יקטע את צעדתו קדימה, הגיבור שלנו יאבד את ארוסתו לנצח. לרוע מזלו, אורפיאוס אינו יכול לעמוד בפיתוי. כמעט סיים את חצייתו וגיבורנו נשבר ומסתובב כי מודאג מכך שאינו יכול לשמוע עוד את אורידיקה; אז, פתאום הוא איבד את אהובתו לנצח. סיפור סמלי של השמאל, שחייב תמיד להתקדם, למצוא קרבות חדשים, סיבות חדשות, בצעדה בלתי נמנעת לקראת קדמה התאבדותי עבור הכלל. בצעדה זו, השמאל ה »פרוגרסיבי », כמו אורפיאוס בעלייתו מהגיהינום, חורצת דין על עצמה: לא לחזור ליסודות או לעמוד דום לקראת חשבון נפש עמוק ואמתי. הבלתי אפשרי הזה הוא עד כדי כך סוטה שאותם בני הלוויה לדרך האידיאולוגית של יום אחד יכולים להפוך לאויבים שיש להשמיץ מחר. אוי לכל אלה שמסרבים לצעדה הארוכה והמסוכנת הזו קדימה: אלה ייגזרו להיות היריבים של מחר, הימניים החדשים! כמו בזמן המהפכות, השמאל לא מפחדת לאכול אפילו את הילדים שלה…