מחיקת הרוע! מאת רוני אקריש

בואו נעשה הבחנה מוסרית והוגנת!אומץ לב צבאי או מיומנות מלחמתית אינם הבסיס לגדולה אנושית שאנו הכי מעריצים ומשבחים. עם זאת, מול הרוע, אדם חייב להיות בעל רצון זה להילחם, להרוג ולהיהרג בשם הצדק והטוב. החיסרון היסודי של הפציפיסטים הוא דחייתם, אפריורי, של המאבק המזוין כאמצעי בהחלט. אפשר לשמוע קצת היגיון בתוכם, אבל התוצאה היא בדרך כלל דרמטית כי: « אמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, לבסוף נעשה אכזר על רחמנים. מהיכן אנו לומדים זאת? משאול, כפי שכתוב: « וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב » (שמואל א כב, יט), וכתוב: « וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם » (שמואל א טו, ט), ולגבי נוב עיר הכוהנים – על רחמנים לא חמל. » (עיבוד למדרש זוטא, קהלת, פרשה ז, טז)אלה שמנסים לעשות שלום עם הרוע מעצימים את הרוע ומקבלים אותו בתמורה פי מאה. הם מובילים, באופן בלתי נמנע, את האנושות לקראת מלחמה אלימה ואכזרית ללא פשרה, כי אין אפשרויות אחרות. המלחמה הזו, שלא הייתה לנו ברירה ממנה, תמיד תהיה גרועה יותר, בעיקר ברמה המוסרית, ממלחמה שחלופתה הייתה צריכה להיות יוזמה התקפית על מנת להציל מיליוני בני אדם. אם מדינות יוצאות למלחמה למען השלום, הביטחון או כל צורך אנושי אחר, אז לא תהיה לפציפיזם, לאף דיפלומטיה הזכות לטעון כנגד. אלו דרשו שלום בכל מחיר כדי לספק, בסופו של דבר, את המתנה הרעילה ביותר של האדם: המלחמה. »בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה במלחמה » (וינסטון צ’רצ’יל) שם טמונה הפחדנות האינסופית של הפציפיזם! מלחמה איומה וכואבת שבה הרוע מתפשט ומשתלט ללא כל גבולות. עלינו להיות מונעים, להילחם בכל האמצעים בהדרה ובמחושים שלה, המחיר שיש לשלם נשאר נמוך בהשוואה לעלות האמתית שיש לשלם לו היינו מאפשרים את הביטוי המלא והשלם שלה. הפציפיסט המבוהל והספקן החרד חותכים וחובטים את נשמת האדם, העמים כמו זו של האנושות. הם לא רוצים להדוף את הרוע אלא רק להסתפק במראית עין של שלווה כ « תחזוקה » האנוכית והעיוורת שלהםאם היו אמצעים למנוע כל מלחמה, אני הייתי הראשון לקדם אותם, אך לצערי, מול השנאה הרצחנית זה בכלל לא המצב. מול כוחות הרשע והפונדמנטליזם של אומות ודתות מסוימות, אני נותר המום למדי מהעובדה שבמפנה ההיסטוריה אנו מוצאים עדיין ובהכרח את אותם יחידים מתחכמים, בעלי אוריינטציה מאוד פוליטית, המוכנים לעשות וויתורים אבסורדיים ומסוכנים. בעוד שהעימות מתגלה כבלתי נמנעת ואין אלטרנטיבה אחרת קיימת, העולם המלומד שלנו, היום יותר מאתמול, ממשיך להונות את עצמו, לשקר לעצמו ולהסתיר את המציאות. ישראל, כמו הדמוקרטיות, יצרה אפוא מצב בלתי אפשרי שממנו איש לא יוכל להיחלץ מבלי לעבור תחילה את הדרמות האזוריות והבינלאומיות שמחכות לנו, ללא צל של ספק. אני לא ‘פסימי’, אני רק התלמיד החרוץ לאבחון כאשר הסימנים הקליניים, מבשרי הפתולוגיה, כבר נמצאים בכל מקום. זו איננו רק שאלה של השקפת עולם, אלא גם אופיו הנפשי והאינטימי של האדם. כשהוא הולך לבדו ברחוב חשוך ופתאום בריון תוקף אותו, יש עובדה אחת שאין להכחיש אותה: הפרט הלא אלים יתקשה להגיב באכזריות. נדרשת נשמה מיוחדת כדי להבחין מיד ברוע ולהכות אותו כדי לנטרל אותו. זו הבעיה של דגימות אנושיות שבריריות ומפוקפקות, בעיה של יהודים גולים ושל ישראלים השונאים את עצמם, סטייה שהפכה לפשרנית מאוד במהלך ההיסטוריה. מול הפשע והפושעים, הפציפיזם הוא אחת הרעות האפיות של העידן המודרני, ברצונו לשקט ושלווה, ויתור, כניעת הדעת, לעולם לא התגרות, הפניית הלחי השנייה, אפילו במחיר חרותו העצמי, הגדרתו העצמית הלאומית, העממית והאינדיבידואלית.השאלה מרתקת, מדוע גיבורי המקרא לא התנהגו כמו בסיפורי טולסטוי, התלבשו בפשטות, הסתובבו בין אנשים והטיפו לשלום וידידות? מדוע, לאורך הטקסט התורני, הנבואי והכתובים, איננו מוציאים דמות היושבת בתנוחת הלוטוס כמו ה ‘מהטמה גנדי’? מחויב המציאות היא מחיקת הרוע, כל רוע: השנאה, הגזענות, האנטישמיות, הטוטליטריות וכו’…כוח המחץ של המדינה העברייה הוא פתרון אמיץ כאשר הוא מתמלל למדיניות מתמשכת ולא לפעולה חד פעמית פשוטה ותיאטרלית. כמה פצצות בודדות לא מממשות מדיניות נגד טרור, הדרך האסטרטגית מחייבת מאבק ארוך טווח שידרוש מאמצים רציניים מהישראלים לשנים רבות קדימה. כל עדינות לב מול הברבריות האיסלאמית-פלסטינית היא למעשה רק חוסר אנושיות מוסווה. אלו הממשיכים כך הם רק הוגי דעות דקדנטיים, נפשות לא ראויות השוללות את הזכות להעניש את הנבלה ולהילחם נגד עיוות הישות « החייתית » הערבית ותועבת האיסלמיזם, מחשש ללכלך את ידיהם שעד כה ניסו לשתף פעולה. הרחק מלשרת את האינטרסים של האוכלוסייה העברייה, אותן מלנומות הבינלאומיות, מכרסמי ההיסטוריה, מטלטלים ומנקרים את יסודות המערך הדמוקרטי של עמי החופש בארצם! אסור שהביטחון והאמונה של הישראלים ינבעו בלבד ממערכת ההגנה של המדינה אלא מרצונה ההתקפית, מנחישותה להשריש « אפס סובלנות ». זה איננו תלוי בהתנהגותנו הטובה בעיני מערב בלתי אידאלי, מלאכותי, חלש ודועך, אלא בממשלה העברייה החייבת לטהר את שמה כלוחמת נועזת ומנצחת בכל שדות הקרב למען ריבונותה, עצמאותה, חירויותיה, אמונותיה ועתידה המובטחת.