אוטופיות פוליטיות – רוני אקריש

תמיד חשדתי באוטופיות שמאלניות או ימניות, במחשבה אחת, באמת אחת. אוטופיות אלו מניחות אדם שמזדהה בצורה מושלמת, ללא ניואנסים וללא הסתייגויות, עם החברה הזו. אותו אדם, איננו שומר על חלקו היחידני שבו הוא יכול לא להסכים איתה – כי אז היא כבר לא תהיה חברה מושלמת. חוץ מזה, נאמר ללא צל של ספק שהחברה המושלמת לא מאוד סובלנית לחוסר הסכמה. מכיוון שהיא מושלמת, מדוע שתסבול פלורליזם פוליטי. האם לא צריך לדאוג למי שלא מקבל את ה ‘דוקסה’ שלה? יש טוב, יש רע. נותר למי שמכיר את הראשון לחנך את העקשנים שבצד השני, מתוך בורות או חוסר תום לב. אם הם ימשיכו לא להביו, אנחנו תמיד נוכל להעניש אותם. האוטופיות הפוליטיות תמיד מתדרדרות לקראת דיכוי או חינוך מחדש.
האם « אוטופיזם » לא מייצג, במובן זה, את הפתולוגיה הפוליטית המודרנית ‘פר אקסלנס’. האדם המודרני מטפח השקפה שקופה מדי על עצמו, הוא מאמין שהוא יכול להכיר את עצמו במלואו, שהוא ייצור חברתי טהור. לכן הוא מתפתה להאמין בהחלפת הממשל הפוליטי של בני האדם בממשל של אליטות אידאולוגיות. « האוטופיזם » אומר לנו: מספיק לרצות את העולם האידיאלי ולדעת איך להשיג אותו כדי לגרום לו להתהוות. הוא מוחק את החלק של חוסר הוודאות, העמימות, האטימות, שהם בכל זאת אלו התואמים לפוליטיזציה. האדם אינו רק אישות פוליטית שמהנדסים חברתיים יכולים לתכנת מחדש כרצונם.
מחשבתו של אורוול מייצגת תרופה נגד עודפי השקיפות של העולם המודרני. פשוט כי הוא שומר על ראייה הוגנת יותר של האדם. אורוול, שבא מהשמאל, משקם את החיים הרגילים ומשמר את התחום הקדוש של החיים הפרטיים, שאותו הוא מסרב לבזות, אותו הוא לא מצמצם לבידור חסר חשיבות. האדם צריך את ההרגלים שלו, המנהגים שלה, המסורות שלו. הוא צריך את הקהילה שלו, הצבעים שלו, הדמיון שלו, הריחות שלו, הטעמים שלו, הוויכוחים שלו, הרגשות שלו והבחירות האינטימיות שלו כדי להיות מאושר. הוא זקוק לתחושת גבולות, שמזכירות לו שהוא איננו אלוהים, שצניעות מסוימת בציפיות הקיומיות שלו שווה, לאין שיעור, יותר מן הרווח של מי שרוצה להשתחרר מקהילתו מתוך אמונה שהם כבר לא חייבים לו משהו, לא רלוונטיים לו. חברה אנושית תיצור על אחת כמה וכמה תוספת אחווה אם היא שותפה מלאה להרגלים ולמנהגים. את המוסר הזה של ימים רגילים, אורוול קישר אותו עם מעמד הפועלים, עם מעמדות הביניים. האדם חייב להיות מסוגל להשתייך לעולם משותף כדי להגשים באמת את אנושיותו. את האידיאל הזה, אורוול כינה אותו « הגינות רווחת » (« common decency »). אלה שתמיד רוצים למודרניזציה של הכל, כאילו האדם אינו זקוק לקביעות ולהרגל, כאילו אינו צריך להיות כולו או חלק מהציוויליזציה שלו, יוצרים אלימות בתוך הציוויליזציה הזו.
אושר הוא לא רק נושא פוליטי, (אפילו אם אדם שלא השתתף בעיר בדרך זו או אחרת, יימנע מצורת אושר נדרש וייחודי כפי שציינה היטב הפילוסופית חנה ארנדט). במילים אחרות, חלק מהאדם תמיד יימלט מתשוקותיהם של האידיאולוגים שירצו לגייס אותנו במשרה מלאה במאבקיהם המפנטזים. מטרת הפוליטיקה, לפי אורוול, הייתה אחווה אנושית. זה נראה לכם תובעני מדי? אני צריך לכבד את השכן שלי, אני לא צריך לאהוב אותו. הייתי אומר, מצדי, שמדובר בשמירה על חירויות ובקיומה ההיסטורי של קהילה פוליטית.
אבל במקרה אחד כמו במקרה השני, אם אני מבקש מהפוליטיקה יותר מאשר ניהול חשבונאי פשוט של החיים החברתיים. אם אני מאמין שהיא חייבת לדחוף את האדם לכיוון העיר מבלי להשקיע בו באופן בלעדי, אני לא מבקש ממנה להציל נשמתי, ואני לא מנסה להתמזג לגמרי עם העיר. מעל הכל, אני יודע שבעיר, לא אמצא איחוד מיסטי סביב חזון מוחלט של טובת הכלל, אלא, ריבוי חזיונות עולם, מגוון פרויקטים. אני אצטרך ללמוד להתווכח עם אלה שלא מסכימים איתי בלי לשנוא אותם, למרות שאני בטוח שאני צודק, למרות שאני בטוח שהם טועים.