ממש לא מקנא בך (רי יצחק יוסף) מאת רוני אקריש

בתחילת השיעור אותו הוא מלמד במוצאי שבת 30/10/23, נשא הרב הראשי לישראל (?!), הרב יצחק יוסף, מספר דברים, במהלכם העביר ביקורת קשה על הקהילה החילונית בישראל, וטען: « הם מקנאים בנו ». ״אני רואה כל מה שקורה בציבור החילוני. הם מסכנים. אין להם סיפוק בחיים. הכל למען תאוות העולם הזה », קרא הרב. « אדם שאוכל לא כשר המוח שלו נהיה מטומטם. ארגונים שמחזירים אותם בתשובה – זה מה שצריך לעשות. הם מקנאים בנו ».
אין צורך להיות איש דת גדול בפסיכולוגיה כדי לזכור שהזלזול הזה באחר הוא רק ביטוי הפוך של זלזול בעצמו. ומדהים לראות שהיהירות של ה « קומיסרים » (רבנים גדולים) למיניהם מסתירה בצורה גרועה סבל קיומי עמוק. לדעתי הצנועה הדוגמטיות היא, תמיד, תותב למי שלא בטוח בעצמו. אגרסיביות מילולית או פיזית, בכל תחום שהוא, היא אכן גישה אינפנטילית שניתן להציב רק בשלילת הזולת. המיליטנטים הפונדמנטליסטים מכל סיבה שהיא הם, תמיד, נרקיסיסטים, חסרי אונים, הזקוקים לתמיכת עמיתיהם הקונפורמיסטים כדי להבטיח את קיומם וכן הפוך. הם אובססיביים עבור הפרקטיקה במשרה הרבני הפונקציונלי, אך, חס וחלילה, לעולם לא דרישה הלכתית המתמודדת עם תקומת ה »עם » בציון, לעולם לא חקירה הלכתית המתמודדת עם הממד הלאומי שלא נודע עד כה!
גיבורים אלו, בעלי אמונה המונפת כאמת האחת והיחידה, אינם מסוגלים לחלוטין להיות קשובים לכוחות הוולקניים התת-קרקעיים המעוררים, במעמקים, את הגוף החברתי של הדת ואמונתה, ואשר נוקבים יותר ויותר את הקרום העבה של הדוקסה האורתודוקסית. בהקשר זה, אותם ה « רבנים קטנים », כן מניחים מקום להתבוננות פנימית, יודעים כיצד למגר את עצמם מן הוודאויות שלהם, ערניים למה שבאמת קורה בעולמם. בדרכו הצבעונית אפלטון אומר: « הפוך את הצדפה », או אם אתם מעדיפים בעברית: « הפוך את הקערה על פיה ».
כלומר, לעשות מהפכה בהבטה, לדעת לאתר את המקום שבו המילים, המעשים והדברים נמצאים בהתאמה יותר סינכרונית ומתוזמנת.
כלומר, תביעה אפריורית, לא חוק נוקשה, מותנה בציות חד כיווני וביתר שאת דרישה מוסרית, מצפונית נוקבת, אלא דיאלוג ישר ובונה בדיעבד המאפשר להגיע להסכמה, איכשהו, לפשרה המובנת לכולם ומכולם.
היהודי חזר לארצו, שוב נהיה עם ישראל ולא סתם קהילה יהודית, מדינת האומה העברייה שוב על בימת ההיסטוריה, מה זה אומר? על היהודי לסיים להתכנס בתוך עצמו, להסתגר ברדיקליזם קיצוני, הגלות דרשה ממנו לשרוד, כיום אנו צריכים לשמוע ולהבין, להשיג ולדעת מה היא המשמעות העמוקה והמהותית לחיות שוב כעם, כאומה ריבונית. מתוך עולם הרבנות נשמעה ברקע, מהומה, מוסרים ומודיעים, ברוב עם ועדה, את זלזולו והכפשתו כנגד אותם « רבנים קטנים » לדעתו היומרנית. האליטות הרבניות מוכפשות, וזאת משום שאינן מצליחות להתכנס יחד ולתת ביטוי לשולחן ארוך שכה נדרש עבור העם העברי העכשווי. הן אינן מגלמות אחריות ציבורית עבור עולם ההלכה, לאור המציאות הנוכחית: המדינית, הכלכלית, החברתית, הדתית, הצבאית ועוד… ללבוש צורה הרמונית מתוך הפלורליזם השבטי, זה הייעוד העיקרי של כל אותה אליטה, אם אכן יש דבר כזה. ענו לכל אותם אתגרי התקופה, לכל השאלות הנובעות מעצם מעמדנו החדש, חזרו לעבריות (הכלל הישראלי) ואל תסתפקו ביהדות (הפרטת הישראליות)!
סובלנות, כפי שאנו יודעים היטב, אינה נתון התנהגותי נרכש באופן סופי המגיב לצורך פיזיולוגי כמו רעב או צמא, וגם לא ערך אוניברסלי נהוג בדרך כלל. הסובלנות נותרה הבסיס של התרבות הדמוקרטית, שבה אמיתות הן חילוקים יחסיים ולגיטימיים. היא אינה מתיישבת עם משטרים טוטליטריים, הדוגלים במערכת חשיבתית אחידה. בעולם השואף לשלום ושבו הדמוקרטיה מתפשטת, היא אינה נוכחת בכל מקום, להיפך, אנו עדים להתעוררותן של הגזענות, של שנאת הזרים, של הלאומיות הרדיקלית, של הקנאות הדתית, של ההדרה החברתית ושל האפליה מכל הסוגים. השלום, ההרמוניה, הדמוקרטיה מניחים פשרה ביחס לחזון המשותף, גם אם מידתי, של העבר, ההווה והעתיד. כדי לבסס ערכים משותפים, כל השחקנים חייבים לדעת מה המשמעות של דיבור.
נראה שהדיבור מכיל אמביוולנטיות עמוקה, לא כשלעצמו, אלא קשור לבני האדם המשתמשים בו ולחוסר השלמות שלהם. הוא מקור של התקרבות, אפילו של התייחדות, הוא גם מקור לחוסר אחדות. שברירי, ארעי, הוא שואב את כוחו וערכו במקרה הטוב מכבודו של מי שמשמיע אותו, או במקרה הרע, מהאמצעים המניפולטיביים שבהם נעשה שימוש. הצריכה בו, והצריכה לרעה בו, הם המעידים עליו כמו גם על טיב המשתמשים, ולכן על אחריותם. בני אדם אחראים ל-מה שהם אומרים ול-מה שהם אומרים יש השלכות. מילה יכולה לא רק לקרב, לרפא, לרומם, אלא שהיא גם יכולה לחבול ולפעמים להרוג, באופן סמלי כמובן, אבל להרוג בכל זאת.
חכמים הזהרו בדברכם!
העימות על צביונה של מדינת ישראל אורך יותר משבעים שנה, ועדיין מתקיים במלא עוזו משתי הזוויות החברתיות, האורתודוקסי והליברלי, העימות מוצדק, אך משני הצדדים לא כל התקנים והאמירות לגיטימיים. במאבק סביב רפורמת הכשרות והגיור נחצו קווים אדומים, ונשפכו, במובן של הלבנת פנים, דמים. כשמדינאים או אנשי ציבור מתבטאים באופן מעליב, הם פושעים במעמדם ובבוחריהם, « רבנים גדולים » המתנהגים כך תחת האצטלה של « שם שמיים », הם בהחלט מחללים את הקודש במלאו המובן. מאבקים הללו, אפילו מתוך שיקולים ענייניים, אינם מכשירים אף אחד לומר דברים הנשמעים כעלבון, כזלזול וכהכפשה. דברי « הרבנים הגדולים » צריכים להישמע על ידי כלל האומה כדברים המרבים באהבה ובחיבה בשם התורה ולא להיפך חס וחלילה.