אני מביט בישראל, שבעים ושמונה שנים לאחר הקמתה, ומתקשה להשתחרר מתחושת תדהמה ודאגה. כיצד מדינה שהגיעה לפסגות המדע, הרפואה, הביטחון והטכנולוגיה מתקשה כל כך לעצב מערכת פוליטית ראויה? כיצד חברה היודעת להמציא פתרונות לאתגרים מורכבים משלימה עם מנגנון שלטוני מסורבל, עם שיח ציבורי שטחי ועם מערכת חינוך שאינה מעניקה לכל ילד בסיס רחב של ידע? בעיניי אלה אינם כשלים נפרדים. שיטת הבחירות, התרבות הפוליטית וההשכלה הכללית קשורות זו בזו, והיחלשותן מסכנת את עתיד הריבונות הישראלית.
שיטת הבחירות שלנו התגבשה בנסיבות ההיסטוריות של הקמת המדינה, כאשר היה צורך לייצג קהילות, השקפות ותנועות שונות. אולם מה שהתאים לחברה בראשית דרכה אינו בהכרח מתאים למדינה מורכבת בשנת 2026. ישראל היא מחוז בחירה ארצי אחד, והאזרחים מצביעים לרשימות מפלגתיות ולא לנציגים אזוריים האחראים אישית כלפיהם. כך נוצר ריחוק בין הבוחר לנבחר, בעוד כוחם של ראשי המפלגות ומנגנוניהן מתעצם. האזרח מתקשה לתגמל נבחר שפעל למענו או להעניש נבחר שכשל. הוא מצביע, אך שליטתו במה שיתרחש לאחר הבחירות מוגבלת. המפלגות שאמורות להציע חלופות שלטוניות מסתפקות לעיתים בהבטחות כלליות במקום להגיש לציבור תוכניות מפורטות, תקציביות ומעשיות. הבוחר זכאי לדעת מראש מי יישא באחריות, מהן העדיפויות, כיצד יימדדו ההישגים ומה ייעשה כאשר המציאות תחייב ויתורים כואבים.
הייצוג היחסי אינו פסול כשלעצמו; הוא מבטא את המגוון האנושי והפוליטי. הבעיה היא שהפיצול בכנסת מעניק לעיתים למפלגות קטנות כוח מיקוח החורג ממשקלן בציבור. הקמת קואליציה נעשית למסע של ויתורים, איומים והבטחות, ומשרדים ותקציבים הופכים לאמצעי לרכישת נאמנות. במקום מדיניות ממושכת, ברורה ומדידה, אנחנו מקבלים התמקחות על עצם ההישרדות. לא כל ממשלות ישראל היו חלשות, ולא כל קואליציה היא אסון. אבל השיטה מעודדת תלות מתמדת בשותפים שיכולים להפיל ממשלה בכל רגע. בכך היא מחלישה גם את יכולת הכנסת לפקח על הרשות המבצעת.
הדמיון לרפובליקה הרביעית בצרפת צריך להטריד אותנו. גם שם התקשו מפלגות שונות לייצר ממשלות יציבות ובעלות כושר הכרעה. אינני מבקש לחסל את הפלורליזם או לכונן שלטון של איש חזק. אני מבקש שיטה מעורבת, יחסית ואזורית, שתקרב את הנבחר לציבור; הסכמים קואליציוניים שקופים; מספר סביר של משרדי ממשלה; ופיקוח פרלמנטרי שאינו תלוי ברצונם הטוב של השרים. מדינה זקוקה לממשלה המסוגלת להחליט, אך גם למנגנונים שימנעו ממנה להפוך את הרוב לרישיון לעשות הכול.
אלא ששינוי טכני בשיטת הבחירות לא יתקן את מה שמתקיים בתוכנו. כאן נחשף הכשל השני: מחסור בבגרות פוליטית. אני שומע שוב ושוב סיסמאות במקום נימוקים, נאמנות למנהיג במקום בחינת דרכו, זעם מחנאי במקום דיון ענייני. רבים יודעים נגד מי הם מצביעים, אך מתקשים להסביר מה הם מציעים בתחום הכלכלה, הבריאות, החינוך או היחסים בין דת למדינה. גם נבחרינו מצטיינים לעיתים בהאשמות הדדיות יותר מאשר בהצגת תוכניות שניתן לבדוק את תוצאותיהן.
בגרות פוליטית אינה הסכמה כללית; היא היכולת לחלוק בלי לשנוא, לבדוק עובדות גם כשהן סותרות את עמדתנו, ולהכיר במגבלות הכוח של המחנה שלנו. היא דורשת מאזרח לבקר את מנהיגיו וממנהיג להשיב לאזרח. אין בה מקום לסגידה לאישים, לבוז כלפי המתנגדים או להבטחות חסרות כיסוי. מי שרוצה בדמוקרטיה חייב להסכים מראש שגם יריביו זכאים לזכויות ולייצוג, וגם נבחריו שלו כפופים לחוק. בלי משמעת אזרחית ואינטלקטואלית כזאת, כל רפורמה מוסדית תישאר קליפה ריקה. והאחריות איננה של הפוליטיקאים בלבד. גם התקשורת, מוסדות התרבות והאוניברסיטאות חייבים לעודד דיון שאינו מוכתב בידי שערוריית היום.
מבחן הבגרות נוגע גם לחלוקת החובות. כיצד אפשר לדרוש ממשרתי הצבא והמילואים לשאת בסיכון ובמחיר משפחתי כבד, בזמן שפטורים מגזריים הופכים למטבע קואליציוני? לימוד תורה ראוי להערכה, אך אין הוא פוטר אותנו מדיון הוגן בחלוקת הנטל. אזרחים ערבים רבים אינם נקראים לשירות מכוח מדיניות המדינה; זהותם הפלסטינית או ביקורתם על הממשלה אינן הוכחה לחוסר נאמנות. האחריות למעשי אלימות היא אישית, לא קולקטיבית. על ישראל לגבש מסגרת שוויונית של תרומה לאומית, צבאית או אזרחית בהתאם לצרכים ולנסיבות, ולשמור במקביל על זכויות שוות לכולם. זכויות אינן פרס על שירות, וחובות אינן סחורה למיקוח פוליטי.
אולם השבר השלישי הוא אולי העמוק ביותר: דלדול ההשכלה הכללית. ישראל מצמיחה חוקרים, מהנדסים ויזמים מעולים, אבל הצלחתם אינה מלמדת שכלל החברה זוכה לחינוך רחב. נתוני פיזה האחרונים, המעידים על הישגים נמוכים מהממוצע במדינות הארגון במתמטיקה, בקריאה ובמדעים, מחייבים חשבון נפש. המבחנים הללו אינם מודדים את רמת התרבות הפוליטית, אך הם מזכירים עד כמה יסודות הלמידה אינם מובנים מאליהם. מי שמתקשה לקרוא, להשוות טיעונים ולבחון ראיות יתקשה גם להתמצא בעולם של מסרים פוליטיים סותרים.
אינני מסתפק בקריאה לעוד שעות מתמטיקה או להכשרה מקצועית משופרת. אני מבקש השקעה לאומית עמוקה במדעי הרוח והחברה: היסטוריה, פילוסופיה, ספרות, משפט, כלכלה, לוגיקה ואזרחות. אני רוצה תלמיד שיודע לקרוא את מגילת העצמאות, להבין הפרדת רשויות, להתווכח בלי להשפיל ולגלות מה עומד מאחורי כותרת מסעירה. אני רוצה מורים בעלי הכשרה מעולה, ספריות פעילות, מרחב ללימוד מעמיק ודיון פתוח גם בשאלות כואבות. בית הספר חייב להכשיר בני אדם חושבים, לא רק עובדים יעילים. אפשר להתחיל בכל תיכון בקריאה משותפת של טקסטים מכוננים, בניתוח תקציב המדינה ובדיונים שבהם תלמידים נדרשים לייצג גם עמדה שאינם מחזיקים בה. לימוד כזה אינו מבטל את המחלוקת; הוא מעניק לה שפה, גבולות ומשמעת. אין טעם לדרוש דמוקרטיה בוגרת ממבוגרים שמעולם לא למדו כיצד מתווכחים באופן מכבד ומבוסס. עם שמצטיין בפיתוח מכשירים אך מזניח את פיתוח שיקול הדעת עלול לאבד את יכולתו לכוון את כוחו.
שלושת הצרכים הללו מובילים למסקנה רביעית: ישראל חייבת להשלים את המעשה החוקתי שלא הושלם מאז 1948. חוקי היסוד חשובים, אך עדיין אין לנו חוקה כתובה, מאוחדת ומוסכמת המגדירה בבירור את יחסי הרשויות, מגינה על זכויות הפרט וקובעת את גבולות סמכותה של כל ממשלה. חוקה כזאת צריכה לעגן את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואת השוויון האזרחי של כל תושביה בעלי האזרחות. עליה להבטיח עצמאות משפטית, אחריות שלטונית וחלוקה הוגנת של החובות, ולהיבנות בהסכמה ציבורית רחבה ולא כניצחון של מחנה אחד. זהו תנאי להבטחת יציבות שאינה משמעה כניעה של מיעוט לרוב, או שיתוק הרוב בידי מיעוט. הכללים חייבים לעמוד מעל המחלוקת היומיומית, אחרת כל מערכת בחירות תהפוך למאבק מחודש על עצם יסודות המדינה.
אינני אופטימי לנוכח עומק המשבר, אך אני מסרב להשלים עמו. עוצמה צבאית אינה בגרות מדינית, מצוינות טכנולוגית אינה תחליף להשכלה אנושית, והצבעה בקלפי אינה מספיקה כדי לקיים דמוקרטיה. עלינו לשנות את שיטת הבחירות, להעלות את רמת השיח הפוליטי ולהשיב את הידע למרכז החינוך. רק כך נוכל לנסח חוקה שתהיה יותר ממסמך משפטי: ברית אזרחית של אחריות, חירות ועתיד משותף. ישראל אינה זקוקה למושיע; היא זקוקה לאזרחים חושבים ולמוסדות הראויים להם.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומורה להיסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.