יש רגעים בתולדותיה של אומה שבהם האבל הפרטי חדל להיות עניינו של היחיד בלבד והופך לשאלה ציבורית, מוסרית ופוליטית. השבעה באוקטובר הוא רגע כזה. מאחורי המספרים, הכותרות, הטקסים וימי הזיכרון נמצאות משפחות שנחרבו: הורים שאיבדו ילדים, ילדים שאיבדו הורים, אחים, בני זוג, משפחות שלמות שנקרעו באחת. אין לשום אדם מבחוץ זכות להורות למשפחות הללו כיצד להתאבל, באיזה קצב, ובאיזה אופן. ובכל זאת, דווקא משום שהאסון הפרטי נולד מתוך כישלון לאומי רחב כל כך, נשאלת שאלה קשה: כיצד הופך הכאב הזה לכוח ציבורי שדורש אמת, אחריות ותיקון?
אנחנו יודעים היכן נמצאים המתים. הם בבתי העלמין, באדמת הקיבוצים, בחדרים שנותרו כפי שהיו, בתמונות שעל הקירות, בכיסאות הריקים סביב שולחן המשפחה ובאותם רגעים שבהם נדמה שקול מוכר עדיין נשמע בבית. אבל החברה הישראלית אינה יכולה להסתפק בזיכרון. זיכרון הוא חובה, אך הוא אינו תחליף להבנה. הנצחה היא מעשה מוסרי חשוב, אך כאשר אין לצדה בירור כן של מה שאירע, היא עלולה להפוך למסגרת שמרככת את השאלות הקשות ביותר.
השבעה באוקטובר לא היה אסון טבע. הוא לא היה אירוע שאין לו סיבה ואין לו אחראים. הוא היה בראש ובראשונה מתקפה רצחנית ומתוכננת של חמאס, אך מבחינת מדינת ישראל הוא היה גם קריסה של מערכות, תפיסות והנחות יסוד. הייתה כאן התמוטטות מודיעינית, ביטחונית, פיקודית ומדינית. השאלה איננה רק כיצד הצליח האויב לבצע את זממו, אלא גם כיצד אפשרה לו מדינה שהוקמה כדי להגן על אזרחיה להגיע להיקף כזה של חדירה, רצח, חטיפה והפקרה.
זוהי שאלה שאי אפשר לפתור באמצעות הביטוי « כשל מערכתי ». הביטוי הזה אולי נכון, אך הוא גם מסוכן, מפני שמערכות אינן נושאות באחריות. אנשים נושאים באחריות. בני אדם מקבלים החלטות, קובעים סדרי עדיפויות, מאשרים הערכות, דוחים התרעות, מתעלמים מסימנים ולעיתים משתעבדים לקונספציות. כאשר האחריות מתפזרת על פני « המערכת », היא עלולה להיעלם בדיוק במקום שבו יש צורך להגדיר אותה.
מי ידע, מי היה צריך לדעת, מי התריע, מי התעלם, מי בחר שלא להקשיב, מי קיבל החלטות, ומי נמנע מלקבל אותן, כל אלה אינם שאלות של נקמה. אלו שאלות היסוד של מדינה המבקשת להמשיך להתקיים כמדינה אחראית. חברה שאינה מסוגלת לברר את הכישלון הגדול ביותר שלה לעומק, עלולה ללמוד ממנו רק באופן חלקי, ולעיתים ללמוד את הלקחים הלא נכונים.
לכן הצורך בוועדת חקירה ממלכתית עצמאית אינו עניין טכני בלבד. הוא נוגע באמון שבין האזרח למדינה. אם מי שהיה אחראי למערכת בזמן הכישלון הוא גם מי שמגדיר את גבולות הבדיקה, בוחר את מנגנון החקירה או משפיע על מסקנותיה, קשה לצפות מן הציבור להאמין שהאמת תיחשף במלואה. חקירה רצינית צריכה לעסוק לא רק ברגעי הקריסה עצמם, אלא גם בשנים שקדמו להם: בתפיסות המדיניות, בהערכות המודיעיניות, בהקצאת הכוחות, בהגנת הגבולות, בתלות בטכנולוגיה, ביחס להתרעות ובאופן שבו נבנתה ההנחה שהאויב מורתע.
אך החקירה כשלעצמה איננה היעד. היא רק האמצעי. היעד הוא תיקון.
אחד הלקחים המרכזיים של השבעה באוקטובר חייב להיות בחינה מחדש של תפיסת הביטחון הישראלית. מדינה מודרנית זקוקה לטכנולוגיה, מודיעין מתקדם, חיישנים, מצלמות ואמצעי התרעה. אבל כאשר אלה מחליפים נוכחות, מוכנות, כוח אדם, עומק הגנתי ושיקול דעת, נוצרת אשליה של ביטחון. הטכנולוגיה יכולה להתריע; היא אינה יכולה להחליף אחריות. גדר יכולה לעכב; היא אינה יכולה להגן לבדה. הערכה מודיעינית יכולה לכוון; היא אינה יכולה להפוך לאמונה שאסור לערער עליה.
הכשל הגדול ביותר איננו תמיד היעדר מידע. לעיתים הוא עודף ביטחון בפרשנות מסוימת של המידע. וכאשר המערכת מפסיקה לשאול את עצמה « מה אם אנחנו טועים? », היא מתחילה להיות פגיעה בדיוק במקום שבו היא בטוחה בעצמה ביותר.
מכאן גם הצורך להרחיב את הדיון מעבר לעוטף עזה. הלקח של השבעה באוקטובר אינו שייך רק לדרום. הוא נוגע לצפון, לנגב, ליהודה ושומרון ולכל מקום שבו המדינה נדרשת להגן על אזרחיה מפני איום מתמשך. השאלה אינה רק כמה כוחות מוצבים בכל גזרה, אלא האם קיימת תפיסה שלפיה אזרח ישראלי, בכל מקום שבו הוא חי, יכול להניח שבשעת סכנה המדינה תגיע אליו במהירות, ביעילות ובכוח הדרוש.
גם הדיון בעזה דורש מעבר מסיסמאות לשיקול דעת. ישראל מחויבת הן לחובותיה הביטחוניות והן לעקרונות הומניטריים. אין סתירה הכרחית בין השניים, אך האיזון ביניהם מחייב פיקוח, אחריות ומדיניות ברורה. אם סיוע נכנס לעזה, על המדינה לדעת ככל האפשר מי מקבל אותו, כיצד הוא מחולק, ומה מונע את השתלטות חמאס או גורמים חמושים עליו. הומניות כלפי אוכלוסייה אזרחית אינה מחייבת עיוורון ביטחוני; ולהפך, ביטחון אינו פוטר מדינה מן החובה לנהוג באופן מוסרי.
ובתוך כל הדיון הזה ניצבות משפחות השבעה באוקטובר בעמדה ייחודית. לא משום שהשכול מעניק להן אמת מוחלטת, ולא משום שכאב הופך אדם לחסין מטעות. אלא משום שהן נשאו את המחיר הכבד ביותר של הכישלון. הן מזכירות לחברה הישראלית שהמונחים « מדיניות », « היערכות », « התרעה », « אחריות » ו »קונספציה » אינם רק מילים מופשטות. בסופן עומדים חיים של בני אדם.
כאן טמון כוחן המוסרי. קשה להתעלם מאב השואל מדוע בנו לא קיבל את ההגנה שהמדינה הייתה אמורה להבטיח לו. קשה לבטל אם המבקשת לדעת מי קיבל את ההחלטות שהשפיעו על גורל בתה. קשה להשתיק משפחה שאינה מסתפקת בעוד טקס, בעוד אנדרטה ובעוד נאום, אלא דורשת להבין.
אבל הכוח הזה יוכל להפוך להשפעה לאומית רק אם יצליח להתעלות מעל החלוקה המפלגתית הרגילה. המשפחות אינן אחידות. יש ביניהן אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי הממשלה ומתנגדיה. יש המפנים את עיקר הביקורת אל הדרג המדיני, אחרים אל הצבא והמודיעין, ויש מי שאיבדו אמון בכולם. אין צורך למחוק את המחלוקות הללו. צריך רק לזהות את המכנה המשותף שאמור לעמוד מעליהן: הדרישה לדעת את האמת.
האמת על השבעה באוקטובר אינה יכולה להיות « אמת של מחנה ». האחריות אינה ערך ימני או שמאלי. ועדת חקירה איננה מעשה של נקמה, כשם שהימנעות מחקירה איננה ביטוי לממלכתיות. ממלכתיות אמיתית אינה מגינה על מוסדות מפני ביקורת; היא מחייבת אותם לעמוד בה.
דווקא כאן קיימת סכנה נוספת: השגרה. לחברה הישראלית יש יכולת יוצאת דופן לחזור לחיים. זו אחת מסגולותיה הגדולות. אבל אותה יכולת עלולה להפוך גם למנגנון הדחקה. אפשר להתרגל לאזעקות, לטילים, למלחמות, ללוויות ולימי זיכרון. אפשר ללמוד לתפקד גם לאחר טראומה. אבל אסור שהחזרה לחיים תהפוך לחזרה לשכחה.
יש אסונות שאסור « לעבור הלאה » מהם לפני שנלמדו לעומק. השבעה באוקטובר חייב להישאר פצע פתוח במובן אחד בלבד: לא כדי לשמר טראומה, אלא כדי למנוע אדישות. הוא צריך להישאר שאלה חיה בתוך המערכת הפוליטית, הצבאית והחברתית של ישראל: מה השתבש, מי אחראי, מה תוקן ומה עדיין לא תוקן.
לכן הפנייה למשפחות השבעה באוקטובר איננה קריאה להיכנס למפלגה, ולא דרישה להפוך את השכול לאידאולוגיה. זו קריאה לעשות דבר אחר: להפוך את הזיכרון לכוח אזרחי. לדרוש חקירה שאינה תלויה בזהות הממשלה. לדרוש אחריות שאינה מותנית בזהות המחנה. לדרוש תיקון שאינו מסתפק בהחלפת בעלי תפקידים אלא בוחן גם את המבנים ואת דרכי החשיבה שאפשרו את הכישלון.
המאבק הזה לא יחזיר איש מן המתים. זוהי אולי העובדה הקשה ביותר, והיא גם הסיבה לכך שהדרישה לאחריות אינה יכולה להיות מוצגת כהבטחה לנחמה. אין כאן נחמה. יש רק חובה.
החובה למנוע ממשפחה נוספת לעמוד מול קבר ולשאול מדוע איש לא למד.
החובה למנוע מאם נוספת לגלות שהתרעה שהושמעה בזמן לא זכתה להקשבה.
החובה למנוע ממדינה שלמה לגלות שוב, מאוחר מדי, שהביטחון שעליו הסתמכה היה בחלקו אשליה.
משפחות השבעה באוקטובר אינן חייבות לדבר בקול אחד על הכול. הן גם אינן חייבות להפוך לקבוצה פוליטית. אבל אם יצליחו לנסח יחד כמה דרישות יסוד — אמת, אחריות, חקירה עצמאית, תיקון תפיסת הביטחון והבטחה שהכשל לא ייקבר תחת שכבות של טקסים — הן עשויות להפוך לאחד הכוחות המוסריים החשובים ביותר בחברה הישראלית.
לא מפני שהמדינה צריכה לחיות לעד בתוך השבעה באוקטובר, אלא מפני שהיא אינה רשאית לצאת ממנו מבלי להשתנות.
אם לא נחקור באמת, אם לא נגדיר אחריות, אם לא נתקן את הכשלים ואם נסתפק שוב בהבטחה ש »יהיה בסדר », השבעה באוקטובר יישאר לא רק אסון מן העבר. הוא יהפוך לסימן אזהרה שלא ידענו לקרוא גם לאחר שכבר נכתב בדם.
וזו אולי השאלה החשובה ביותר שנותרה פתוחה: האם ישראל תזכור את השבעה באוקטובר רק כיום של אבל, או גם כיום שבו נולדה מחדש הדרישה ממדינה יהודית וריבונית למלא את החובה הראשונה והבסיסית ביותר שלה — להגן על אזרחיה ולתת להם דין וחשבון כאשר היא נכשלת בכך.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומורה להיסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.