אין לצמצם את דבריו של הרב לנדאו לכדי מעידה לשונית, התפרצות רגעית או מחלוקת דתית גרידא. מדובר בכשל ציבורי חמור ביותר, משום שהם מופנים נגד מי שמגינים בפועל על עם ישראל, ובהם גם בני תורה שבחרו לשלב בין לימוד, שירות ואחריות לאומית.
כאשר סמכות רבנית משמיצה את החיילים המגינים על הציבור, היא חוצה גבול מוסרי. התואר « רב » אינו מכפר על עלילה. הלבוש הדתי אינו הופך עוול לאמת. למדנות אינה פוטרת מהכרת הטוב, מהגינות או מהכבוד הראוי למי שמסכנים את חייהם למען אחרים.
החיילים האלה אינם נלחמים בתורה; הם מגינים על לומדיה. הם אינם מאיימים על החיים היהודיים; הם מגינים עליהם. הם אינם מחללים את ישראל; הם ניצבים בין הציבור לבין המבקשים לפגוע בו.
להאשים אותם פירושו להפוך את הסדר המוסרי על פניו. פירושו להפוך את המגינים לאשמים ואת הנהנים מקורבנם לשופטים. פירושו להציג את הפטור כצורה של קדושה, את ההסתגרות כמעלה ואת האומץ האזרחי כחטא.
מול היפוך ערכים זה יש לבטא את הקרע באופן ברור:
אלוהיכם איננו אלוהיי כפי שאתם מכריזים עליו. תורתכם איננה תורתי כפי שכלאתם אותה בתוך איסוריכם, היררכיותיכם ומנגנוני סמכותכם. אתם מכנים את עצמכם יהודים; אני מגדיר את עצמי עברי. אני מכאן, מן הארץ הזאת, מן השפה שהתחדשה ומן הריבונות שנכבשה מחדש; ואילו אתם ממשיכים להפנות את מבטכם אל מקום אחר, אל הגלות ואל צורותיו של עולם שחלף. ספרכם המרכזי הוא התלמוד כאשר אתם הופכים אותו למצודת שלטון; ספרי הוא התנ״ך, על ארצו, נביאיו, צדקתו, שפתו ותביעתו מעם ליטול את גורלו בידיו.
אינני מבקש לשלול את זהותו של איש. אולם עלינו להכיר בקיומן של שתי תפיסות מנוגדות מן היסוד באשר למהותה של נאמנות.
האחת הופכת את ההיבדלות למעלה, את הציות לתכלית ואת הגלות הפנימית למשכן קבע. האחרת מקבלת עליה נוכחות, ריבונות, עבודה, הגנה, חירות ואחריות היסטורית.
אתם קידשתם את הנסיגה מן החיים; אנחנו בחרנו לקבל עלינו את עולה של ההיסטוריה. אתם הפכתם את הציות למעלה העליונה; אנחנו תובעים את חירותו של המצפון. אתם הפכתם מסורת קהילתית מסוימת למונופול על היהדות; אנחנו מסרבים שעם ישראל יהפוך לרכושה של כת.
הבגדים, הכובעים, המבטאים ומבני הסמכות של העולם הרבני הליטאי והחסידי שייכים להיסטוריה מסוימת. הם אינם הר סיני, אינם הנצח ואינם פניה היחידים של התורה. מנהג שנולד במזרח אירופה אינו נעשה מאליו לחוק אלוהי. מדים קהילתיים אינם שטר בעלות על מסורת ישראל.
זכותכם לחיות על פי כלליכם. זכותכם להקים את גדרותיכם, להרבות באיסורים ולארגן את קהילתכם בהתאם לאמונתכם, כל עוד אתם מכבדים את החוק ואת כבוד האדם.
אך אין לכם זכות להפוך את הסתגרותכם לנורמה לאומית.
אינכם יכולים לדרוש בעת ובעונה אחת אוטרקיה מוסרית, תלות חומרית, פטור אזרחי וסמכות פוליטית.
אינכם יכולים לבוז לחברה הישראלית ובה בעת לדרוש ממנה לממן את סירובכם להצטרף אליה.
אינכם יכולים להשפיל את חייליה ובה בעת ליהנות מהגנתם.
אינכם יכולים להפוך את הסתגרותכם לקדושה ואת קורבנם לחטא.
משום כך נדרשת תגובה מוסדית תקיפה.
מנהיגים המשמיצים חיילים אינם צריכים עוד ליהנות באופן אוטומטי מבמות כבוד, מיוקרה טקסית, מהכרה ציבורית או מתמיכה כספית. לבתי הכנסת, לקהילות, לתורמים ולמוסדות האזרחיים עומדת הזכות להסיר מהם את אמונם, לסרב להזמינם ולהפסיק לתמוך בגופים ההופכים את כפיות הטובה לדוקטרינה.
אין מדובר ברדיפת אנשים, בהדרת יחידים בשל לבושם או בגינוי ציבור שלם בשל דברי מנהיגיו. מדובר בהתנגדות אזרחית, ציבורית ומאורגנת למוסדות המפארים חוסר אחריות ומבזים את מי שנושאים בנטל המשותף.
חברה אינה חייבת לכבד את מי שבזים לה. קהילה אינה חייבת לקבל כמורה רוחני אדם המעליב את בניה. משלם המיסים אינו חייב לממן ללא בחינה אידאולוגיה הדוחה את חובות האזרחות. תורם אינו חייב לתמוך במוסד המלמד ששירות העם כמוהו כבגידה בתורה.
המשבר הזה צריך לחולל התעוררות גם בעולם הספרדי.
חלק מן העולם הזה ויתר זמן רב מדי על פניו העצמאיות כדי לחקות את הלבוש, הקודים, ההיררכיות והדגמים החינוכיים של הרבנות הליטאית והחסידית. רבנים ספרדים ויתרו לעיתים על מסורותיהם כדי לזכות בלגיטימציה שהוגדרה בידי אחרים.
עתה עליהם לתקן את הנישול הזה.
עליהם לשוב למסורות בגדאד, חלב, דמשק, קהיר, תוניס, פאס, סלוניקי וירושלים. עליהם לשוב אל חכמיהם, אל נעימותיהם, אל שפתם הרוחנית, אל איזונם ואל כבודם. עליהם לחדול מלראות במורשתם גרסה נחותה של יהדות שבאה ממזרח אירופה.
היהדות הספרדית, בשמותיה, במבטאיה, בלבושה הקדום, באמונתה ובאהבת ישראל שבה, נותרה הקרובה ביותר לעבריות המקורית. אין לשאוף להפוך להעתק חיוור ובלתי מושלם של היהדות הליטאית והחסידית. היא אינה זקוקה לכובע זר כדי להיות אותנטית. היא אינה צריכה להתכחש לזיכרונה הים-תיכוני והמזרח-תיכוני כדי להיות נאמנה. היא אינה צריכה להמתין לאישורה של היררכיה אחרת כדי לשוב ולמצוא את קולה.
היא נשאה מסורת שידעה לחבר בין תורה לפילוסופיה, בין הלכה למדעים ובין נאמנות דתית לשירה, לרפואה ולחכמות העולם. היא ידעה שהאמונה אינה מחייבת בהכרח בורות, שהמסורת אינה צריכה להפוך לבית כלא ושפתיחות מחשבתית אינה בגידה.
העימות המסתמן חורג אפוא משאלות של לבוש, מבטא או מנהג. הוא נוגע לעצם טבעו של עם ישראל.
האם אנו אומה ריבונית שחבריה חולקים אחריות משותפת, או אוסף של קהילות שחלקן דורשות זכויות מבלי לקבל את החובות הנלוות להן?
האם התורה היא מבצר המאפשר להימלט מן העולם, או תביעה לצדק, לאומץ ולהגנה על החיים?
האם הדת מעניקה חסינות מוחלטת, או שגם עליה לתת דין וחשבון על דבריה, מוסדותיה ומעשיה?
תשובתנו חייבת להיות ברורה.
התורה אינה היתר לנטישה. לימוד התורה אינו מעניק זכות לבוז למי שמשרתים. קדושה איננה פטור. סמכות איננה חסינות מטעות. לבוש רבני איננו מגן מפני משפט מוסרי.
דבריו של רב חדלים להיות ראויים לכבוד כאשר הם הופכים לנשק של השמצה נגד מגיני עמו שלו.
פסק דינו של המצפון הלאומי חייב אפוא להיות נחרץ: אפס אלימות כלפי בני אדם, אפס רדיפה דתית, אפס האשמה המבוססת על מוצא — אך גם אפס ניטרליות מול הקלון.
אין במה ללא אחריות.
אין יוקרה ללא הגינות.
אין מימון עיוור.
אין כתר מוסרי למי שמבזים את חיילי ישראל.
לא נקבל עוד את הצגת הסתגרותכם כגורלנו. לא נקבל עוד את כינוי סירובכם לחובה בשם קדושה, את פחדכם בשם אמונה ואת זלזולכם בשם תורה.
זכותכם לבחור בדרככם, אך אין לכם זכות להפוך אותה לכלאו של עם שלם.
זכותכם לחיות בהיבדלות, אך אינכם יכולים לדרוש ממי שאתם דוחים לממן את היבדלותכם, להגן עליה ולחלוק לה כבוד.
זכותכם לדבר, אך גם לעם עומדת הזכות לשפוט את דבריכם, להסיר מכם את אמונו ולסרב להכיר בכם כמורי דרכו המוסריים.
תם עידן יראת הכבוד האוטומטית.
מתחיל עידן האחריות, ההתנגדות האזרחית והמשפט הציבורי.
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה למחשבת המקרא, החי בישראל. כתיבתו משלבת פילוסופיה, מחשבה עברית, ביקורת תרבותית ועיון במקורות, תוך עיסוק בשאלות של אחריות, ריבונות, מוסר וזהות לאומית. הוא מייסד האוניברסיטה העממית החינמית ופועל להנגשת הפילוסופיה והמחשבה העברית לקהל הרחב.
© 2026 רוני אקריש. כל הזכויות שמורות.