חוק יסוד: לימוד תורה אושר סופית במליאת הכנסת ברוב של 63 תומכים מול 52 מתנגדים. החוק מבקש לקבוע כי לימוד תורה הוא ערך יסוד. אמנם בנוסח המתוקן שלה נמחק הסעיף המחייב השוואת זכויותיהם של לומדי התורה לאלו של המשרתים בצה »ל, אך גם כעת עלולות להיות לה השלכות מעשיות שיתנו גיבוי לתלמידי ישיבות המשתמטים מחובתם החוקית להתגייס לצבא. ההצעה מעלה חשש לפגיעה בעקרון השוויון, במבנה החוקתי, בחירות הדתית-תרבותית של הישראלים, בעצם קיומה ושגשוגה של המדינה, ובאופן אירוני, אפילו בעולם התורה עצמו.
============
הם הבטיחו ריבונות, אך מסרו את המדינה לסוחרי הקואליציה. הם נשבעו בשם העם, הארץ, ההיסטוריה והנאמנות, אך בבוא שעת המבחן המירו את כל אלה בתקציבים, בפטורים, בתפקידים ובעוד כמה חודשי שלטון. מה שהוצג כימין לאומי התגלה כלשכת תעסוקה לפוליטיקאים, ומה שכונה ממשלה התברר כאיגוד אינטרסים מגזריים העוטף את עצמו בלשון הקודש כדי להסתיר את ריקנותו ואת רעבונו לכוח.
בלב המערכת הזאת שולטת דת משונה: פולחן ללא עם, תורה ללא אומה, אדיקות ללא ריבונות ואורתופרקסיה המסוגלת לבדוק צלחות, שרוולים, סירים ושעות, אך אינה מבחינה בחורבן ההיסטורי שהיא עצמה מסייעת לחולל. הכול נתון לפיקוח, מלבד השלטון. הכול נבדק, מלבד הצדק. הכול נעשה כשר, מלבד האומה.
אפשר לדון בטהרתו של מאכל בשעה שהחיים הציבוריים נרקבים. אפשר למדוד את אורכו של בגד בשעה שהמדינה מקצרת את עתידה. זהו הפלא הגדול של הדת כשהיא הופכת למערכת ביורוקרטית: ככל שהיא נעשית קטנונית יותר, כך היא נעשית פחות תובענית מבחינה מוסרית ולאומית. היא מסדירה את חיי היחיד, אך נוטשת את חיי העם. היא תובעת בעלות על נשמת ישראל, אך מותירה לאחרים לשאת את גופה, לעבוד, לשלם, לשרת, להילחם ולהיקבר.
זוהי יהדות ללא עבריות.
יהדות ההוגה את השם ישראל, אך חדלה לחשוב את ישראל כעם היסטורי, מדיני וריבוני. יהדות הקוראת את התורה כאילו ניתנה לאוסף יחידים המבקשים להסדיר את חייהם הפרטיים, ולא לעם שנקרא לכונן משפט, חברה וריבונות. היא הפכה את הברית לתקנון, את יציאת מצרים לזיכרון ליטורגי, את הנבואה לקישוט ואת הריבונות לשירות המסופק בידי ילדיהם של אחרים.
התורה המקראית דיברה אל עם. היא עסקה בארץ, בצדק, בעוני, במלחמה, בשלטון, בשחיתות, במלכים, בשופטים ובנביאים. היא לא הייתה מדריך להשתלמותו הדתית של היחיד, אלא תביעה להעמיד ציבור שלם מול חובותיו.
דווקא משום כך נעשתה התורה הזאת מסוכנת. היא דורשת דין וחשבון מן השליטים. היא מסרבת להפוך פריבילגיה לקדושה. היא מזכירה שאין מגזר רשאי להחרים את הטוב המשותף. הקדושה, מבחינתה, איננה מקלט מחוץ להיסטוריה, אלא דרך לשאת באחריות כלפיה. היא אינה מתרשמת מכובעים, מתארים ומשושלות. היא שואלת מה נעשה לעני, לעובד, לחייל ולמי שנושא בעול הציבור.
לכן היה צורך לנטרל אותה.
קראו בה כדי שלא לשמוע אותה. נישקו אותה כדי לקבור אותה טוב יותר. הכריזו עליה כנצחית כדי למנוע ממנה להתערב בהווה. המקרא הוכנס למוזיאון של טקסטים נערצים אך חסרי כוח, ואילו הפרשנות הפכה ממלווה לשלטון. כך צמח תלמודיזם שאיננו התלמוד החי, הרב־קולי והחכם, אלא משטר תודעתי הממיר כל שאלה לאומית בתקנה פרטית, וכל מצוקה היסטורית בפרוצדורה משפטית.
הבעיה איננה התלמוד. הבעיה היא העלמת המקרא מאחוריו. הבעיה היא הפיכת מפעל פרשני עצום למסך המסתיר מן העם את מקורו, את ייעודו ואת מהותו הלאומית. במקום שתורה שבעל פה תמשיך את התורה הכתובה, היא הועמדה לעיתים כתחליף לה. במקום שההלכה תשרת את חיי העם, העם נדרש לשרת את המערכת ההלכתית.
מכאן הייתה הדרך אל המציאות הפוליטית קצרה. המפלגות החרדיות אינן מסתפקות עוד בהשתתפות במדינה. הן מבקשות לנהל אותה על פי צורכיהן, תקציביהן ומוסדותיהן. הן מחזיקות את האומה כולה כבת ערובה למשא ומתן קואליציוני ותובעות להגדיר את זהותם של אלה שאת עול חייהם אינן ממהרות לשאת במלואו.
הן מבקשות לקבוע מי שייך, מי רשאי להינשא, מי רשאי להתגייר, מי רשאי להתפלל ומי יוכר כחלק מן העם. הן מחלקות תעודות נאמנות לאלה שעובדים, משלמים, משרתים ונלחמים, בעוד הן עצמן דורשות חריגות, פטורים והסדרים מיוחדים. הן מבקשות להיות בעליה של נשמת ישראל בלי לשאת באופן שווה בכובד גופה.
והימין כורע ברך.
אותו ימין המטיף למשילות, המוקיע חולשה ומציג את עצמו כמגן האומה, נעשה לפתע רך כמשי כאשר שלמות הקואליציה שלו נתונה בסכנה. הוא חסר פשרות בנאומיו, אך גדוש פשרות בחדרי המשא ומתן. הוא מרומם את האומה, אך מתקפל בפני כל אולטימטום מגזרי. הוא מדבר כיהושע בן נון ומתמקח כסוכן נדל״ן.
זהו הימין שהמציא את הלאומיות הכורעת.
מנהיגיו מציגים את עצמם כשומרי ההיסטוריה, אך למעשה הם שומרים בעיקר על כיסאותיהם. הם מכנים את עצמם אסטרטגים, אך עיקר אומנותם בספירת אצבעות. הם מדברים על נאמנות, אך נאמנותם הראשונה שמורה להסכמים הקואליציוניים. הם מתיימרים להיות אנשי מדינה, אך משכירים את המדינה לפי הצבעה ולפי צורכי ההישרדות של הממשלה.
הקואליציה הזאת בגדה באמון העם מפני שהציבה את הישרדותה מעל עתידה של האומה. היא בגדה בהיסטוריה מפני שהפכה ייעוד לאומי לחשבון קואליציוני. היא בגדה בעבריות מפני שהעדיפה את שומרי הגטו על פני תחייתו של עם ריבוני. היא קיבלה מנדט למשול בשם המחנה הלאומי, אך מסרה את הלאומיות עצמה לידי ספסרי מגזרים.
כבר אין כאן אפילו דת במובנה העמוק. יש כאן אינטרסים חומריים המנוהלים בידי אנשי מקצוע של הקדושה: תקציבים בשם התורה, פטורים בשם המסורת, זכויות יתר בשם הנאמנות ועסקאות בשם אלוהים. הקדושה נהפכה לסעיף תקציבי, הברית להסכם קואליציוני והאמונה למכשיר סחיטה פוליטי.
העבריות אומרת את ההפך הגמור. היא קובעת כי עם חייב לשאת יחד את גורלו. היא דורשת שהזכויות ייענו בחובות, שהלימוד יצטרף לעבודה, שהזיכרון יוליד עתיד ושהקדושה תימדד גם בצדק הציבורי. היא אינה מבקשת לבטל את התלמוד, אלא לשחרר את התורה ממאסרה. היא אינה מבקשת למחוק את המסורת, אלא למנוע את הפיכתה לאליבי להשתמטות מאחריות.
השיבה לציון לא נועדה להקים מחדש גטו ריבוני, הנשמר בידי צבא של ממלאי מקום וממומן בידי אלה שהוא מבזה. היא נועדה להוליד מחדש עם שלם: עם הלומד ועובד, מתפלל ונלחם, זוכר ומושל, נוטל זכויות ונושא בחובות.
אין זו עוד מחלוקת בין דתיים לחילונים. זו שאלה בדבר עצם צורת קיומנו. האם ישראל מבקשת להיות עם, או להישאר פדרציה של קהילות, מפלגות ולקוחות פוליטיים? האם היא מבקשת להשיב לעצמה את התורה כדבר של ריבונות, צדק ואחריות, או להמשיך לשאת אותה כתירוץ לשליטה?
כל עוד הימין בוחר בקואליציות שלו נגד העם, מקריב את העבריות למען הישרדותו ומבלבל בין נאמנות לצייתנות, אין הוא ימין לאומי ואין הוא שמרני. הוא אינו שומר על העם, הארץ או ההיסטוריה. הוא שומר על זכויות היתר של שותפיו ועל כיסאות מנהיגיו.
וספסרי הקודש, מוטב שיחדלו לדבר בשם הנצח.
הם אינם שומרי התורה ואינם נושאי ההיסטוריה. הם רק סוחרים בהן, עד להצבעה הבאה.