בשנת 2026 ישראל עוברת משבר החורג מן הקטגוריות הרגילות של החיים הפרלמנטריים. אין מדובר רק במשבר קואליציוני, ואף לא בקיטוב אידאולוגי מן הסוג המוכר בדמוקרטיות אחרות. מה שמתרחש כאן עמוק יותר: משבר לגיטימיות של המשותף, כלומר של יכולתה של החברה הישראלית להוסיף ולזהות את עצמה במסגרת פוליטית משותפת.
השאלה המכרעת אינה אפוא רק מי שולט, אלא בשם מה שולטים, וכיצד חברה מגוונת כל כך, עזה ופצועה כל כך, יכולה עדיין לייצר מינימום של אמון בין קבוצות שאינן חיות עוד באותו אופק סמלי. ישראל נותרת מדינה חזקה, יצירתית ועמידה, המסוגלת לגיוס מהיר. אך עוצמה זו מתקיימת לצד פיצול הולך וגובר של הלגיטימציות. זוהי הסתירה המגדירה את הרגע הנוכחי.
כדי להאיר מצב זה, כלי הפילוסופיה הפוליטית מועילים יותר מרפלקסים מחנאיים. מקס ובר מזכיר לנו שמדינה אינה מתקיימת רק בכוח הכפייה, אלא באמונה בלגיטימיות של מי שמפעיל אותו. חנה ארנדט מסייעת לחשוב על שבריריות העולם המשותף כאשר המרחב הציבורי הופך לזירת סיעות. מייקל וולצר מראה שהצדק הפוליטי נוגע גם לחלוקת הנטל וההקרבה בקהילה ממשית. פייר רוזנוואלון מדגיש שהלגיטימיות הדמוקרטית המודרנית היא רבת-פנים. שמואל אייזנשטדט מאפשר לחשוב על ישראל כמקרה של מודרניות מרובות. מניטו ולוינס מעתיקים את הדיון אל עומק הריבונות היהודית, שבין אחריות היסטורית לדרישה אתית.
דמוקרטיה לעולם אינה מתקיימת רק בזכות מוסדותיה; היא מתקיימת בזכות אמון מינימלי באפשרות של עולם משותף. כאשר אמון זה נסדק, המוסדות ממשיכים לתפקד באופן פורמלי, בחירות, בתי משפט, מפלגות, אך הם חדלים להיתפס כתיווכים אמינים. כל צד מתחיל לקרוא אותם ככלים שנשבו בידי המחנה היריב. זהו בדיוק מה שמאיים על ישראל כיום. הממשלה נסמכת על הלגיטימיות האלקטורלית, האופוזיציה על שלטון החוק, משפחות החטופים על הדחיפות המוסרית, המילואימניקים על צדק ההקרבה, העולמות הדתיים על ההמשכיות הרוחנית, והאזרחים הערבים על השוויון הממשי ועל הביטחון האזרחי. בכל אחד מן הדיבורים הללו טמונה פיסת אמת, אך דו קיומם מייצר לעיתים קרובות מדי התנגשות, ולא ניסוח משותף.
רוזנוואלון חשוב לענייננו כאן: הדמוקרטיה בת־זמננו נשענת על כמה צורות של לגיטימיות, ייצוג אלקטורלי, חוסר פניות מוסדית, ערנות אזרחית, קרבה לחוויות החיים ורפלקסיביות של המערכת הפוליטית. אולם בישראל, רבדים אלה כבר אינם משלימים זה את זה, אלא מתנגשים. הלגיטימיות האלקטורלית נתפסת בעיני חלק כהיתר לשלוט ללא בלמים, בעוד שלגיטימיות מנגנוני הביקורת נתפסת בעיני אחרים כהחרמה טכנית משפטית של רצון העם. הבעיה אינה שמחנה אחד צודק לחלוטין והשני טועה לחלוטין, אלא ההיעדר ההולך וגובר של מרחב תרגום בין לגיטימציות מתחרות.
ובר מאפשר לחדד משבר זה. מרבים לצטט את הגדרתו את המדינה כבעלת המונופול על האלימות הלגיטימית, אך שם התואר המכריע הוא דווקא « לגיטימית ». בישראל, שאלת הכוח היא מבנית: ביטחון, מלחמה, גיוס ואיום חיצוני הם חלק מתנאי הקיום של המדינה. ישראל מזכירה אפוא לחברות השוכחות לעיתים שהריבונות אינה רק ניהול, אלא הכרעה טרגית תחת אילוץ. אך ככל שהאילוץ חזק יותר, כך הדרישה להצדקה נעשית מוחלטת יותר. לאחר 7 באוקטובר, עוצמת הגיוס של המדינה הייתה ממשית, אך שאלת האחריות הפוליטית נותרה מרכזית: מי עונה על הכשל, ומי נותן דין וחשבון? מדינה יכולה לשמר את עוצמתה התפעולית, ובה בעת לאבד חלק מאמינותה הסמלית. וובר הבחין גם בין אתיקת הכוונה לבין אתיקת האחריות. פוליטיקה המעמידה את הכוונה המוסרית מעל כל התחשבות באילוצי הביטחון הופכת להצהרתית בלבד; פוליטיקה המעמידה את היעילות מעל כל דרישה לדין וחשבון הורסת את האמון האזרחי. הבגרות הפוליטית מורכבת מניסוח שני אלה יחד, וזהו הדבר הקשה ביותר בחברה שבה כל החלטה נוגעת לחיי אדם, לחטופים, לזיכרון הלאומי ולעתיד האזורי.
ארנדט מאפשרת לחשוב על פרדוקס נוסף. לדידה, הפוליטיקה נולדת במרחב ציבורי שבו בני האדם מופיעים זה לפני זה ובונים עולם משותף. ישראל היא, בהקשר זה, חברה בעלת חיוניות פוליטית יוצאת דופן: הרחוב, המילואימניקים, משפחות החטופים ותנועות המחאה מעידים על חברה שלא ויתרה על הדיבור הפוליטי. אך עוצמה זו עלולה להתהפך לרוויה קונפליקטואלית. כאשר כל אחד מדבר מתוך פצעו, פחדו ומחנהו, ללא אופק תרגום משותף, המרחב הציבורי חדל להיות עולם משותף והופך לזירת אמיתות מוחלטות.
וולצר תורם תיווך מכריע. הקהילות הפוליטיות הממשיות עשויות מזיכרון, שפה, נאמנויות, חובות הדדיים והקרבה משותפת. אי אפשר להבין את ישראל כצירוף פשוט של פרטים נושאי זכויות מופשטות, וגם לא כמכונה מדינתית טהורה. אך קהילה אינה הופכת לצודקת רק משום שהיא מוכרזת כהיסטורית או כמאוימת: יש לשפוט אותה על פי האופן שבו היא מחלקת נטל, הגנה, חובות ותועלות. השאלה הפוליטית הופכת אז למוסרית: מי נושא בעול, מי מחליט, מי משלם, מי משרת, מי פטור, וקולו של מי נשמע? זו הסיבה ששאלת האמנה האזרחית, הגיוס, חלוקת הנטל, המתחים בין המרכז המפרנס, הפריפריות, העולמות הדתיים, אליטת ההייטק והמיעוטים, נפיצה כל כך. חברה יכולה לשאת אי-שוויון; קשה לה הרבה יותר לשאת את תחושת העוול בחלוקת ההקרבה.
אייזנשטדט מאפשר להבין מדוע קריאות בינריות נכשלות. ישראל היא חברה של מודרניות מרובות: טכנו מדעית, מדינתית וצבאית, מסורתית דתית, תפוצתי, דמוקרטית ותוססת, מקראית וסמלית. את משבר 2026 ניתן לקרוא כמשבר של חוסר סנכרון בין הזמניות הללו.
מניטו תורם עומק ישראלי מובהק. הריבונות היהודית אינה מצטמצמת לייסוד מדינה ככל מדינה אחרת; השיבה לארץ פירושה יציאה מן הגלות אל אחריות היסטורית מלאה, הדורשת ניסוח בין כוח, צדק, זיכרון וגבול. המשבר הנוכחי הוא אפוא מבחן של בגרות ריבונית: לא « האם ישראל מסוגלת להגן על עצמה? », אלא כיצד חברה ששבה אל ההיסטוריה נושאת את משקל עוצמתה מבלי להמיס את נשמתה בתוך היגיון ההישרדות בלבד.
לוינס מזכיר לבסוף שהמדינה, גם כשהיא הכרחית, אינה יכולה להפוך, לעולם, למוחלט של עצמה. תבונת המדינה אינה יכולה להיות המילה האחרונה, גם בתוככי החברה עצמה, כלפי בן האזרח שאינו חי באותו עולם כמוני. דמוקרטיה חדלה מלהתקיים כאשר הפנים הללו מצטמצמות לתפקידי מחנה.
ישראל אינה סובלת אפוא מעודף קונפליקט, אלא מהיעדר תיווך בין לגיטימציות ממשיות. לא המשפטנות לבדה, לא האלקטורליזם לבדו, ואף לא רטוריקת האחדות הלאומית יוכלו לבסס מחדש את המשותף. הנדרש הוא פוליטיקה בוגרת, המסוגלת להחזיק יחד את הלגיטימיות האלקטורלית ואת מנגנוני הביקורת, את הריבונות הביטחונית ואת מתן הדין וחשבון, את ההמשכיות היהודית ואת השוויון האזרחי, את עוצמת המדינה ואת פגיעותם של בני האדם, את ריבוי העולמות הישראליים ואת הצורך בגורל משותף. גדולתה של חברה אינה נמדדת בהיעדר משבר, אלא ביכולתה שלא להפוך אותו למלחמת אזרחים קרה של לגיטימיות. זהו המבחן שבו נמדדת כיום בגרותה של הריבונות הישראלית.
© 2026 רוני אקריש – כל הזכויות שמורות
סופר, מסאי ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד