הפילוג בעין חרוד כמשל לעיוורון הישראלי
הפילוג בעין חרוד איננו עוד פרק מאובק בתולדות ההתיישבות העובדת. הוא איננו סכסוך מקומי בין עסקנים, מפלגות וקיבוצניקים חדורי אידאולוגיה. הוא דגם מוקטן, כמעט מעבדתי, של אחת הנטיות המסוכנות ביותר בתולדות העם היהודי: היכולת להפוך מחלוקת לקרע, קרע לשנאה, ושנאה למעשה של הרס עצמי, וכל זאת בשם ערכים נשגבים, כמובן.
הפילוג התרחש בשנת 1952, רק ארבע שנים לאחר הקמת מדינת ישראל ושבע שנים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה. דווקא ברגע שבו היה ניתן לצפות כי בני העם היהודי יבינו את משמעותו של בית לאומי משותף, הצליחו אנשי עין חרוד, חלוצים, בוני הארץ, אנשי עבודה והקרבה, לקרוע את קהילתם בשל מחלוקת מפלגתית ואידאולוגית.
הקיבוץ נחלק בין אנשי מפא״י, שהקימו את עין חרוד איחוד, לבין אנשי מפ״ם, שנותרו במסגרת עין חרוד מאוחד. בתחילה התקיימו שני המחנות באותו מרחב, בתוך מציאות כמעט בלתי אפשרית של הפרדה חברתית, מוסדית ואנושית. בשנת 1954 קיבל הקרע גם ביטוי גאוגרפי מוחלט, כאשר עין חרוד איחוד עברה לגבעת קומי ושתי הקבוצות נעשו לשני קיבוצים נפרדים.
לא מדובר היה רק בחלוקת רכוש או בהקמת מוסדות עצמאיים. חדר האוכל נחצה, הכלים סומנו, מקומות הישיבה הופרדו, החינוך חולק, קשרים חברתיים נותקו ומשפחות נקרעו. אנשים שעבדו יחד, אכלו יחד, נאבקו יחד והקימו יחד מפעל חלוצי יוצא דופן, החלו לראות זה בזה נציגים של מחנה עוין.
מי שסבור כי מדובר באבסורד השייך לשנות החמישים בלבד, מוזמן להביט בישראל של ימינו.
גם אנו מסמנים את כלי האוכל שלנו, רק שהפעם הסימון איננו חרוט על מזלגות וכפות אלא על מצחם של בני האדם: ימין, שמאל, חילוני, דתי, חרדי, מתנחל, תל־אביבי, מזרחי, אשכנזי, ביביסט, קפלניסט, פשיסט, אנרכיסט, בוגד, משיחי.
אין עוד אדם; יש תווית.
אין עוד אזרח; יש מחנה.
אין עוד יריב פוליטי; יש אויב פנימי שיש להשפיל, להחרים, להכניע או לסלק.
זוהי איננה רק טיפשות רגעית. זהו עיוורון היסטורי כמעט מרצון.
העם היהודי איננו עם חסר ניסיון בחורבן. עברנו שני חורבנות לאומיים, איבדנו ריבונות, גורשנו מארצנו ונפזרנו בין אומות העולם. מאות שנים של גלות היו רצופות גירושים, פרעות, רדיפות, עלילות דם, השפלות ורציחות המוניות, בממדים שמדינת ישראל, ברוך השם, לא ידעה ואסור שתדע.
ובכל זאת, אנו מתנהגים לעיתים כאילו ההיסטוריה לא העניקה לנו שום אזהרה.
כאילו ירושלים לא חרבה.
כאילו הקנאות לא פירקה את החברה מבפנים.
כאילו מלחמות האחים לא החלישו אותנו עוד בטרם הכריע האויב החיצוני.
כאילו מעולם לא למדנו שמדינה יכולה להיות חזקה בצבא, בנשק ובטכנולוגיה, ובו בזמן רקובה מבפנים מרוב שנאה, יהירות וחוסר אחריות.
הרי אין צורך לקבל כפשוטו את הקביעה שבית המקדש חרב רק בשל שנאת חינם כדי להבין את עומק האזהרה. שום ממלכה ושום מדינה אינן חרבות בגלל סיבה יחידה. אולם חברה שאיבדה את יכולתה לראות בבני עמה שותפים לגורל נעשית חלשה, מפוררת וקלה יותר לפגיעה.
כאשר כל מחנה עסוק בהוכחת רשעותו של המחנה האחר, אין עוד מי שמגן על הבית המשותף.
הטרגדיה הישראלית היא שאנו יודעים לספר את ההיסטוריה, אך מסרבים ללמוד ממנה.
אנו מלמדים על חורבן הבית, אך מטפחים שנאה בין שבטים.
אנו מזכירים את מלחמת היהודים ברומאים, אך מצניעים את מלחמות היהודים ביהודים.
אנו מתאבלים בתשעה באב, ובשאר ימות השנה מבעירים ברשתות החברתיות מדורות של ביזוי, חרמות, השמצות ודה-לגיטימציה.
אנו נשבעים ״לעולם לא עוד״, אך לעיתים נדמה שאנו מתכוונים רק לאויבים מבחוץ, כאילו אין בכוחנו להחריב את עצמנו מבפנים.
הפילוג בעין חרוד התרחש בשנת 1952. התאריך הזה חייב להדהד בתודעתנו. ארבע שנים בלבד לאחר הקמת המדינה, כאשר זיכרון החורבן האירופי עוד היה טרי, כאשר ניצולי שואה עוד ניסו לבנות מחדש את חייהם וכאשר המדינה הצעירה נאבקה על עצם קיומה — הצליחו יהודים להקים בתוך ביתם קווי הפרדה מפלגתיים.
לא מאה שנים לאחר השואה.
לא לאחר דורות של שכחה.
ארבע שנים לאחר הקמת המדינה.
שבע שנים לאחר סיום המלחמה.
כאילו דבר לא נלמד.
כאילו הדם שטרם יבש לא חייב אותנו למעט צניעות, אחריות ואחווה.
זו אינה ״נכות נוירונלית״, ואין צורך להשתמש בבעלי מוגבלויות כדימוי לכישלוננו. האשמה חמורה הרבה יותר: ברוב המקרים איננו חסרי יכולת להבין, אנו פשוט מסרבים להבין.
זו אינה מוגבלות שכלית אלא עצלות אינטלקטואלית.
לא חוסר יכולת ללמוד אלא יהירות המסרבת ללמוד.
לא תמימות אלא אינפנטיליות פוליטית המתעקשת שכל האמת נמצאת בצד אחד וכל הרוע בצד האחר.
זהו טמטום פוליטי במובנו העמוק ביותר: לא היעדר ידע, אלא שימוש בידע כדי להצדיק שנאה. לא חוסר היכרות עם ההיסטוריה, אלא גיוס ההיסטוריה כנשק נגד היריב. כל מחנה מחפש בעבר פסוקים, אסונות, מנהיגים ולקחים שירשיעו את האחר, אך כמעט איש אינו מוכן להציב את עצמו על ספסל הנאשמים.
הימין מאשים את השמאל בבגידה, בגלותיות ובניתוק מן הלאום.
השמאל מאשים את הימין בפשיזם, במשיחיות ובהרס הדמוקרטיה.
הדתיים מזהירים מפני התפוררות הזהות היהודית.
החילונים מזהירים מפני מדינת הלכה.
המרכז מדבר בשם השפיות, אך לא פעם מסתפק בהתנשאות על שני הצדדים.
וכך כולם צודקים במשהו, וכולם נעשים עיוורים לדבר העיקרי: מדינה איננה יכולה להתקיים כאשר כל מחנה מתייחס למחנה האחר כאל מחלה שיש לעקור.
עין חרוד היא אפוא לא סיפור על קיבוץ שהתפצל. היא כתב אישום נגד חברה המעדיפה שוב ושוב את טוהר המחנה על פני שלמות הבית. היא מלמדת כיצד אנשים בעלי אידיאלים יכולים להיות חסרי תבונה; כיצד אמונה בצדקת הדרך עלולה להשחית את שיקול הדעת; וכיצד מי שמבקש להציל את החברה בכוח מוחלט עלול להיות זה שמפרק אותה.
גם כיום כל צד טוען שהוא ״מציל את המדינה״.
האחד מציל אותה מהדיקטטורה.
האחר מציל אותה מהאנרכיה.
האחד מציל אותה מהדתה.
האחר מציל אותה מהתבוללות.
האחד מציל אותה מהכיבוש.
האחר מציל אותה מהטרור ומהנסיגה.
מרוב מצילים, כמעט לא נותר מי שיזכור שהמדינה שייכת גם לאנשים שאינם חושבים כמוהו.
זהו שיא האבסורד: בשם אהבת ישראל אנו שונאים ישראלים; בשם הדמוקרטיה אנו מבקשים להשתיק; בשם היהדות אנו משפילים יהודים; בשם הביטחון הלאומי אנו מפרקים את החוסן הלאומי; ובשם הצלת הבית אנו מכינים את הקרקע לחורבנו.
הלקח מן הפילוג בעין חרוד איננו שעלינו להפסיק להתווכח. מחלוקת היא נשמתה של חברה חופשית. הלקח הוא שעלינו לדעת היכן עובר הגבול שבין מחלוקת לבין טירוף מחנאי; בין ביקורת לבין שנאה; בין מאבק על דרך המדינה לבין שלילת זכותו של האחר להיות חלק ממנה.
אחדות איננה אחידות.
פיוס איננו כניעה.
פשרה איננה בגידה.
והכרה באנושיותו של היריב איננה ויתור על האמת.
אך כדי להבין זאת דרושה בגרות לאומית, וזו עדיין חסרה לנו באופן מביש.
אחרי אלפי שנות היסטוריה, שני חורבנות וגלות עקובה מדם, היינו אמורים להיות העם הזהיר ביותר עלי אדמות מפני מלחמות אחים. במקום זאת, לעיתים נדמה שאנו משתעשעים באש כאילו קיבלנו חסינות נצחית מפני אסון. כאילו עצם הקמתה של מדינת ישראל ביטלה את חוקי ההיסטוריה. כאילו צבא חזק, כלכלה מתקדמת וטכנולוגיה מרשימה יכולים להחליף אחריות, מתינות, אחווה ושכל ישר.
הם אינם יכולים.
מדינות אינן מתקיימות מכוח זיכרון העבר בלבד, אלא מכוח היכולת להפיק ממנו לקחים. עם שאינו לומד מניסיונו איננו נאמן להיסטוריה שלו; הוא רק מדקלם אותה בטקסים. הוא הופך את זיכרון החורבן לפולחן ריק, ואת הקורבנות לתפאורה רגשית, בעודו משחזר את אותם דפוסים שהובילו להתפוררות בעבר.
עין חרוד צריכה לעמוד מולנו כתמרור אזהרה: כך נראית חברה כאשר האידאולוגיה אוכלת את החברות, כאשר המפלגה גוברת על המשפחה, כאשר המחנה גובר על העם וכאשר הצורך לנצח גובר על הרצון להמשיך לחיות יחד.
אם גם הפעם לא נלמד, לא נוכל לטעון שלא ידענו.
ידענו היטב.
קראנו על החורבנות, סיפרנו על הגלות, בכינו על האסונות והקמנו מדינה כדי שלא יחזרו.
הוזהרנו בירושלים.
הוזהרנו בגלות.
הוזהרנו בעין חרוד בשנת 1952.
ואם למרות הכול נבחר שוב בשנאה, בקנאות, ביהירות ובהרס ההדדי, לא תהיה זו גזירת גורל.
זו תהיה בחירה לאומית מטופשת, מופקרת ובלתי נסלחת.
על המחבר:
רוני אקריש הוא הוגה, מרצה, מחנך וכותב העוסק בהגות המקרא, בפילוסופיה, בהיסטוריה, בחברה ובפוליטיקה. הוא מייסד „קפה דעת – האוניברסיטה העממית החינמית”, מיזם תרבותי חינוכי להנגשת ידע, הגות ותרבות לקהל הרחב, ומוביל את החוג להגות המקרא. כתיבתו משלבת מקורות יהודיים וכלל-אנושיים, עיון היסטורי ומבט ביקורתי על המציאות. היא מבקשת לערער על מוסכמות, לעורר מחשבה עצמאית ולפרק את הקיים כדי לבנות מציאות אנושית, אחראית ובת קיימא.
© רוני אקריש 2026. כל הזכויות שמורות