אין מופע מרשים יותר מן הפוליטיקאי הישראלי המצטט תנ״ך.
עשרים וארבעת ספרי המקרא הם מדיטציה אדירה על כוח, משפט, מלכות, חטא, גלות ושיבה. אבל בידי הפוליטיקה הם נעשים לעיתים מחסן של שמות למבצעים, פסוקים לנאומים והבטחות לשימוש טריטוריאלי.
הפוליטיקאי אוהב את יהושע. פחות את עמוס.
הוא אוהב הבטחה. פחות תוכחה.
הוא זוכר ארץ, כוח וניצחון; הוא שוכח עני, גר, יתום, אלמנה ומשפט.
התורה מגבילה את המלך ומזהירה שלא ירום לבבו מאחיו. אבל המלך המודרני מעדיף בדרך כלל פסוק אחר, או לפחות פרשנות נוחה יותר.
ספרי שופטים, שמואל ומלכים מלמדים שממלכות אינן נופלות רק בגלל אויב חיצוני. הן נרקבות מבפנים: משבטיות, שחיתות, יהירות, מלחמות אחים ושליטים שאינם מסוגלים לשמוע אמת.
הנביאים הם האופוזיציה היחידה שהקואליציה אינה יכולה לפטר. משום כך נוח יותר לצטט אותם לאחר מותם מאשר לשמוע את ממשיכיהם בחיים.
ישעיהו, ירמיהו ועמוס לא התרשמו מצבאות, ממקדשים או מהצהרות על נצח. הם שאלו אם יש משפט.
זו שאלה שהפוליטיקה המודרנית מעדיפה בדרך כלל להעביר לדיון בוועדה במועד לא ידוע.
המסר המקראי איננו שהעם צודק תמיד משום שהוא נבחר. המסר הוא שהבחירה מחמירה את האחריות.
אבל הפוליטיקאי אוהב תנ״ך ממושמע: תנ״ך שמברך את כוחו, מאשר את מחנהו ויוצא מן החדר לפני שמתחילה התוכחה.
אומת הפרשנים
הטיפשות המודרנית אינה חסרת השכלה בהכרח. לעיתים יש לה תואר, חליפה, צוות דיגיטל וחמש דקות בפריים־טיים.
היא מדברת במהירות, מכריעה מיד ולעולם אינה אומרת “אינני יודע”.
ז׳אק אלול לימד שהתעמולה אינה רק שקר, אלא סביבה נפשית שלמה. אורוול לימד שהשלטון מתחיל לנצח כאשר הוא משנה את משמעות המילים.
וכך כישלון נעשה “אירוע מורכב”.
מחדל נעשה “פער”.
נסיגה נעשית “תמרון”.
שקר נעשה “מסר”.
ותעמולה נעשית “הסברה”.
לכל מחנה יש עובדות, מומחים, היסטוריה וקורבנות משלו. אין עוד מחלוקת על המציאות; יש מציאויות מתחרות.
השפה אינה גשר. היא תחמושת.
מי שמטיל ספק נחשב חלש. מי שמבקש מורכבות נחשב חשוד. מי שאומר שאינו יודע אינו כשיר להופיע באולפן — ולכן נותרו בו רק היודעים הכול.
כך הפכה הבורות לא מניגוד לידע, אלא לעודף ביטחון במעט מאוד ממנו.
החוכמה שאינה עוברת מסך
אולי קונפוציוס היה מלמד שהנהגה מתחילה בדוגמה אישית. זהו רעיון כמעט חתרני במדינה שבה המנהיג דורש מן הציבור משמעת, צניעות והקרבה שאינו מחיל בהכרח על עצמו.
לאו דזה היה מציע למנהיגינו לעשות פחות רעש. רעיון בלתי מעשי, כמובן, משום שמי שאינו מופיע בכל ערב עלול להיחשב כמי שאינו קיים.
הטאואיזם היה מלמד שמה שנוקשה מדי נשבר. אצלנו נוקשות נקראת עמידה על עקרונות, גם כאשר העיקרון היחיד שנותר הוא הסירוב לזוז.
הבודהיזם היה מציע לבחון כמה משברים לאומיים הם למעשה אגו פצוע עם דגל.
הבהגווד גיטה הייתה מלמדת לפעול בלי להיות משועבד לפרי האישי של הפעולה. כלומר, למלא תפקיד מבלי להפוך את המדינה למכונה המייצרת קריירה, כבוד והישרדות פוליטית.
רעיון כזה ספק אם היה זוכה לזמן מסך, ובוודאי שלא לתיק בממשלה.
כאשר הקטנות לובשת מדים
הבעיה אינה שמנהיגינו אינם גאונים. אין צורך בגאונים רבים. לעיתים די באנשים הגונים היודעים שהם עלולים לטעות.
אלא שהבינוניות החדשה אינה צנועה. היא מתפעלת מעצמה.
פעם אדם בור ניסה להסתיר את בורותו. היום הוא מציג אותה כקשר בלתי אמצעי עם העם.
פעם כישלון עורר בושה. היום הוא מעורר תדרוך.
פעם טעות חייבה התנצלות. היום היא מחייבת קמפיין.
הפוליטיקה מקטינה את אנשיה משום שהיא מלמדת אותם שכל דבר הוא אמצעי: האמת, הפחד, השכול, הדת, הזיכרון, הביטחון ואפילו התקווה.
הם נכנסים כדי לשנות את המערכת. אחר כך הם מסבירים שהמערכת חזקה מהם. לבסוף הם דורשים להישאר בתפקיד משום שרק הם יודעים כיצד היא פועלת.
הם דיברו על חזון ונעשו מנהלי משבר.
הם הבטיחו היסטוריה והסתפקו בכותרת.
הם רצו להיות מדינאים ונעשו ניצבים הממתינים שמישהו ימשוך בחוט הנכון.
כך מופקדת מדינה בעלת זיכרון של אלפי שנים בידי אנשים שאופקם מגיע עד לסקר הבא.
לא עוד אינטליגנציה המתפעלת מעצמה
ישראל אינה זקוקה לעוד אדם אינטליגנטי מאוד בעיני עצמו. יש לנו מלאי מספק של תחכום טקטי, זריזות מילולית ויכולת להסביר בדיעבד מדוע לא הייתה שום אפשרות לפעול אחרת.
אנחנו זקוקים לדבר נדיר יותר: לאדם שניחן בחוכמה אינטליגנטית, ולא פחות מכך — באינטליגנציה שיש בה חוכמה.
האינטליגנציה יודעת כיצד להגיע לשלטון. החוכמה שואלת לשם מה.
האינטליגנציה יודעת לנצח יריב. החוכמה שואלת מה יישאר מן החברה אחרי הניצחון.
האינטליגנציה מוצאת פרצה בחוק. החוכמה שואלת אם ראוי להשתמש בה.
האינטליגנציה יודעת להפעיל כוח. החוכמה מכירה במחירו ובגבולותיו.
האינטליגנציה מתאהבת בעצמה. החוכמה חושדת בעצמה.
אנחנו רחוקים מכך. רחוקים מאוד.
אנחנו חיים בתקופה שבה הבורות מדברת בביטחון, הטיפשות מוקפת ביועצים, והבינוניות דורשת שיכנו אותה מנהיגות.
אבל שום עם אינו חייב למחוא כפיים לנצח לבובותיו.
אפשר להפסיק לבלבל דרגה עם חוכמה, פרסום עם כשירות, צעקה עם אומץ ונוקשות עם עקרון.
אפשר לדרוש ממנהיג לקרוא — לא כדי לצטט, אלא כדי להבין שהעולם לא התחיל בו ושגם גדולים ממנו טעו, נכשלו ונפלו.
אפשר לדרוש מגנרל להבין שהחברה אינה קסרקטין; מעיתונאי להבין שהמדינה אינה אולפן; מאיש עסקים להבין שהאזרח אינו לקוח; ממנהיג דתי להבין שאלוהים אינו חבר מפלגה; וממנהיג חילוני להבין שהמסורת אינה תקלה שיש למחוק.
למשול בישראל אינו לזכות בבחירות, להרכיב קואליציה ולהביט למצלמה בארשת היסטורית.
למשול בישראל הוא לשאת באחריות לעם עתיק, למדינה צעירה, להווה פגיע ולעתיד שאינו מובטח.
האסון אינו רק שמנהיגים מסוימים לא קראו את תוקידידס, מקיאוולי, הובס, מונטסקייה, טוקוויל, ובר, ארנדט, דה גול, קונפוציוס או את נביאי ישראל.
האסון הוא שהם מתנהלים כאילו איש לפניהם לא חשב על כוח, מלחמה, יהירות, צדק ונפילת ממלכות — וכאילו ההיסטוריה היא עוד אולפן שבו תמיד אפשר להאשים את מי שישב קודם בכיסא.
מדינה יכולה לשרוד אויבים רבים.
קשה לה יותר לשרוד מנהיגים שאינם יודעים עד כמה מעט הם יודעים.
ובכל זאת — מי יודע?
אולי מתוך הקרנבל הזה עוד יקום לא גנרל נוסף המחופש למדינאי, לא ידוען המחופש למנהיג ולא מושיע המכריז על עצמו — אלא משרת אמיתי של המדינה.
אדם שיידע להפעיל כוח בלי להשתכר ממנו, לחשוב בלי להתאהב במחשבתו, להנהיג בלי להפוך את העם לקהל ולפעול באינטליגנציה מפני שיש בו חוכמה.
אפילו בישראל, ארץ האפשרויות הבלתי אפשריות, ייתכן שגם זה עוד אפשרי.
על המחבר:
רוני אקריש הוא הוגה, מרצה, מחנך וכותב העוסק בהגות המקרא, בפילוסופיה, בהיסטוריה, בחברה ובפוליטיקה. הוא מייסד „קפה דעת – האוניברסיטה העממית החינמית”, מיזם תרבותי חינוכי להנגשת ידע, הגות ותרבות לקהל הרחב, ומוביל את החוג להגות המקרא. כתיבתו משלבת מקורות יהודיים וכלל-אנושיים, עיון היסטורי ומבט ביקורתי על המציאות. היא מבקשת לערער על מוסכמות, לעורר מחשבה עצמאית ולפרק את הקיים כדי לבנות מציאות אנושית, אחראית ובת קיימא.
© רוני אקריש 2026. כל הזכויות שמורות