אני לא יודע מה לעזאזל קרה שם. אני לא חושב שמישהו אי פעם יוכל להבין.אבל על עצמי אני יכול לדבר.זה קצת מפחיד לדבר על זה, אבל בואו נדבר על זעם. הזעם שלנו.לפעמים יש בי זעם.זעם קדמוני ואימתני.זעם שטני.אני לא מתכחש אליו.לפעמים הוא מבעבע בי ועולה מן הבטן לחזה וממשיך למעלה דרך הגרון אל הראש.זה כמעט תמיד קורה כשאני עם המשפחה הכי קרובה. כמובן. עם האנשים שאני הכי אוהב בעולם.אם זה קורה לי בויכוח עם אבישג, אני אומר שאני מרגיש שאני כועס ושנמשיך את השיחה אחר כך, כשארגע. 95% מהפעמים המשפט הזה עצמו מאפשר לזעם להתפוגג, והשיחה נמשכת הצורה נעימה יותר. ואם לא, אז אני מתרחק.ואם זה קורה לי כשאני עם הילדים, אני קורא לאבישג שתחליף אותי ותהיה איתם. ואם אי אפשר, אני שם להם משהו לראות ביוטיוב. או מוצא פתרון אחר.והנה האמת הכואבת: לא תמיד אני מצליח לעצור את עצמי בזמן. לפעמים אני לא מזהה את הכעס מהר מספיק, הוא משתלט עליי.לפעמים אני מדבר עם אשתי בקצרות רוח ומתוך כעס.לפעמים אני כועס על הילדים ונוזף בהם.לפעמים אני מרגיש שאני עוד רגע נותן להם סטירה.אני כותב את זה ומתבייש, אבל אני באמת מאמין בלדבר על זה ולא להסתיר. זוגיות והורות פוגשים אותנו במקומות הכי אינטימיים ולכן דווקא שם אנחנו עלולים להוציא את הצדדים הכי אפלים שלנו. לפעמים יש בי זעם. אני מכיר בו ובכוח שלו. אני מאמין שלהתכחש אליו זו הטעות הכי גדולה. אני חי בזוגיות בה מותר להגיד « אני כועס » וגם מותר להגיד « אני כועס באופן מוגזם לסיטואציה » וגם « אני צריך רגע להתקרר ולהתאוורר ».אני חי זוגיות בה מותר להגיד « אני לא רגוע עם הילדים ואני צריך חילוף. אני עלול להוציא עליהם את הכעס ». להכיר בזה מאפשר לשלוט על זה.אם אני כועס על מישהו אני מבקש סליחה. כן, גם מהילדה בת השלוש. סליחה שהרמתי את הקול, זו הייתה טעות. הייתי צריך להגיד את זה בצורה נעימה.להכיר בכעס לפני שהוא הורס לך את החיים. לנתב את הזעם למקומות אחרים. להימנע מסיטואציות מכעיסות. לדבר על זה. לשפוך.דור או שניים אחורה היה לגיטימי להכות ילדים. היום זה לא. איך אבישג אמרה לי פעם? האתגר של הדור שלנו זה להוציא מתחום הלגיטימיות גם לצעוק על ילדים.לכל בן אדם יש זעם קדמוני בתוכו. גם לי יש. ואני לעולם לא אתן לו להרוס לי את החיים.
previous post