ואז בא שבעה באוקטובר 2023.
היום הזה לא היה רק מתקפה צבאית, ואף לא רק טבח. הוא היה פריצה אל תוך תודעתנו ההיסטורית. הוא חשף באכזריות את שבריריותו של מה שחשבנו למוצק, את פגיעותו של מה שסברנו למוגן ואת עיוורונם של מי שהאמינו שאפשר להתחמק מן המציאות לאורך זמן.
הייתה לנו מדינה, היה לנו צבא רב־עוצמה, היו לנו שירותי מודיעין, טכנולוגיות נערצות וכלכלה מתקדמת. האמנו שעזבנו מאחור את חוסר האונים היהודי ונכנסנו אחת ולתמיד אל הריבונות העברית. ובכל זאת, בתוך שעות אחדות נעזבו קהילות, משפחות הופקרו לגורלן, אזרחים נאלצו להמתין לסיוע שהתמהמה להגיע.
שבעה באוקטובר הזכיר לנו שריבונות איננה מתקיימת מפני שהיא מוכרזת. היא מתקיימת כאשר היא מגינה, צופה, מקשיבה ומשיבה. היא לעולם אינה הישג שנרכש אחת ולתמיד. היא אחריות יומיומית.
מאז נוספו מתים על מתים, פצועים על פצועים, משפחות שכולות על משפחות עקורות. חיילים נפלו, אזרחים נעקרו מחייהם, חטופים נעלמו מאחורי חומות עזה ואזורים שלמים חיו בתוך המתנה, אבל או גלות פנימית. דור שלם נושא עתה שבר שאת מלוא השלכותיו איננו מסוגלים עדיין למדוד.
ולמרות זאת, כאשר שב תשעה באב, אנו מוזמנים לחזור אל אותם מעשים. לשבת על הארץ. לקרוא איכה. להזכיר את ירמיהו. לצום. לבכות את שני בתי המקדש. אחר כך לקום, לשוב להרגלינו ולהמשיך כאילו לא אירע דבר.
יש בכך דבר בלתי נסבל, אם הטקס אינו מחולל כל טלטלה בתודעתנו.
אין בי כל רצון לצום אם הצום אינו משנה דבר. אין בי כל רצון לבכות אם הדמעות פוטרות אותנו מן המחשבה. אין בי כל רצון לדקלם כתוכי מילים שהחיים הציבוריים שלנו סותרים יום אחר יום.
אין הכוונה לגנות את הצום כשלעצמו. הכוונה היא לגנות צום שאין לו תוצאה. קינה שאין אחריה הכרעה. זיכרון שאינו מלמד. אדיקות שאין בה אומץ. נאמנות מוצהרת שאינה נושאת באחריות.
טקס שאינו משנה את האדם נעשה מקלט מפני ההיסטוריה. תפילה שאינה מובילה לצדק, לפיכחון ולפעולה נעשית רעש מקודש שתפקידו לכסות על שתיקת המצפון.
עלינו להעז אפוא ללכת נגד הזרם.
הבה נהיה משוגעים.
נעשה את תשעה באב לא רק ליום שבו יושבים על הארץ כדי לזכור אסונות עתיקים, אלא ליום שבו יושבים יחד כדי למנוע את האסונות הבאים.
כל מה שנדמה היום כחסר משמעות ישוב ויקבל את עומקו, אם נהיה מסוגלים להתכנס, כל הזרמים גם יחד, ולשאול כיצד ציוויליזציה מאבדת את דרכה, כיצד עיר מתפוררת, כיצד מדינה בוגדת בטעם קיומה, כיצד אומה מבזבזת את עצמאותה וכיצד עם שוכח את זהותו.
זו האקטואליות האמיתית של תשעה באב.
כיצד יכול עם, לאחר שכמה כל כך לשוב אל ההיסטוריה, לצאת ממנה מחדש מתוך עיוורון, יהירות, שחיתות, שנאה או אדישות? כיצד יכולה חברה ריבונית להפקיר את אזרחיה, גבולותיה, קהילותיה ועתידה? כיצד נעשים אסונותיה למספרים, למוצרים תקשורתיים, לטיעונים אלקטורליים, כמעט למחקרי שוק?
פצעינו מתועדים, מסווגים, נמדדים ומנוצלים. המתים נעשים נתונים סטטיסטיים, הניצולים נעשים עדויות, המפונים נעשים תיקים מנהליים והמשפחות השכולות נעשות קטעים טלוויזיוניים. הסבל נכנס אל מעגלי התקשורת, הפוליטיקה והמסחר ברגש.
אך לעתים רחוקות מדי הוא חדל להיות אובייקט והופך לחובה.
לכן מקום חשבון הנפש שלנו איננו מצוי רק בגטאות אירופה או במחנות פולין. ההיסטוריה היהודית איננה יכולה להוסיף להיות עלייה מתמדת לרגל אל המקומות שבהם אחרים השפילו ורצחו אותנו. אומה ריבונית איננה יכולה להמשיך ולחפש את זהותה רק באתרי חורבנה.
צריך ללכת לנובה. לאופקים. לשדרות. לנתיבות. לקיבוצי עוטף עזה. לבתים שנשרפו, לקהילות שנפגעו, לנופים שבהם מדינת ישראל הועמדה באכזריות מול חולשותיה, שסעיה ואשליותיה.
לא כדי להחליף זיכרון אחד באחר. לא כדי להשוות בין מה שאינו ניתן להשוואה. לא כדי לכונן פולחן חדש של סבל.
אלא כדי להבין שההיסטוריה אינה דורשת מאיתנו רק לזכור מה עשו לנו אחרים. היא מחייבת אותנו גם לבחון מה הזנחנו, מה סירבנו לראות, מה אפשרנו לו להתפורר ומה עלינו לבנות מחדש.
הברבריות של האויב לעולם אינה יכולה לשמש לנו תירוץ מפני הבחינה העצמית. חשבון נפש אמיתי מתחיל כאשר אנו מפסיקים להשתמש ברועו של האחר כדי להימנע מן המבט בחולשותינו.
שבעה באוקטובר שואל אותנו על מוכנותנו, על יהירותנו, על הארגון המדיני שלנו, על יחסנו לתושבי הגבולות, על יכולת ההקשבה, על הסולידריות ועל הקרע שנפער בלב החברה הישראלית.
ומעל הכול הוא שואל אותנו מה אנו רוצים להיות.
כי הקמנו מדינה, אך האם הקמנו עם? בנינו מוסדות, אך האם כרתנו את הברית המוסרית המסוגלת לשאת אותם? קיבצנו קהילות מכל רחבי העולם, אך האם הפכנו את זיכרונותיהן לעתיד משותף?
התשובה אינה יכולה להיות דתית בלבד, חילונית בלבד, לאומית בלבד או דמוקרטית בלבד. עליה להיות עברית במובנה העמוק ביותר: תשובה המחברת חירות לאחריות, ריבונות לצדק, זהות לפתיחות וזיכרון לבנייה.
אנו זקוקים לאמנה חברתית חדשה.
אבל האמנה הזאת איננה יכולה להיות רק הסדר בין אינטרסים מתחרים. אסור לה להצטמצם לפשרה זמנית בין קבוצות הממתינות למאזן הכוחות הבא. היא אינה יכולה להיות הסכם מנהלי שמטרתו לדחות לזמן קצר את המלחמה מבית.
עליה להיות ברית.
האמנה הרוסואיסטית מבקשת את תנאיו של רצון משותף. הברית העברית מוסיפה לרצון הזה אחריות היסטורית. היא אינה מחברת רק יחידים החיים בהווה. היא קושרת את הדורות הקודמים, את הדור הנוכחי ואת הדורות הבאים. היא מחברת את הארץ למשפט, את הכוח לגבול ואת ההשתייכות לחובה.
האזרח איננו רק מי שיש לו זכויות. הוא מי שנושא באחריות לעיר.
אלא שאנו חיים בתוך אינדיבידואליזם המעמיק מדי יום את השסע החברתי. כל אדם דורש את מרחבו, את האמת שלו, את קהילתו, את זהותו, את ביטחונו ואת ההכרה בו. אך כמעט איש אינו שואל מה הוא חייב לבית המשותף.
ככל שכל אחד נסגר בתוך עצמו, השסע מתרחב. ככל שהקבוצות מתבצרות מאחורי ודאויותיהן, הוא מעמיק. ככל שהקהילות מסרבות ליצור שפה משותפת, אנו חופרים מתחת לרגלינו את התהום שאליה ניפול כולנו.
ואם לא נעשה דבר, השסע הזה יחדל להיות מטפורה סוציולוגית.
הוא יהפוך לקבר האחים שלנו.
משום כך תשעה באב צריך להפוך ליום של אספות עממיות. בכל עיר, בכל שכונה, בכל בית ספר ובכל קהילה צריכים אזרחים להתכנס, לא כדי לייצר אחדות של מראית עין, אלא כדי להציב את השאלות היסודיות.
איזה עם אנו מבקשים להיות? מה עשינו בריבונותנו? איזה צדק אנו רוצים לכונן? אילו גבולות אנו מציבים לשלטון, לכסף, לאלימות, לדת ולאידיאולוגיה? כיצד אנו חיים את המחלוקת בלי להפוך את היריב לאויב? אילו חובות יש לנו כלפי החלשים, החיילים, המשפחות השכולות, הניצולים, תושבי הגבולות והדורות שיבואו אחרינו?
אספות כאלה אינן צריכות לחפש הסכמה מוחלטת. אחדות איננה אחידות. עליהן להשיב את האפשרות לדבר יחד, להכיר במחלוקות ולקבוע את הגבולות שכל מחנה מוכן להציב לעצמו.
חברה איננה מתקיימת משום שכל חבריה חושבים באותה דרך. היא מתקיימת משום שהם מסכימים שלא להשמיד זה את זה כאשר הם חושבים אחרת.
כך יכול תשעה באב לעבור מן הליטורגיה של חוסר האונים אל לימוד הריבונות. הקינה תהפוך לשאלה. השאלה תהפוך למפגש. המפגש יהפוך להכרעה. וההכרעה תהפוך לבנייה.
זמן רב מדי כינינו את הכותל המערבי בשם כותל הקינות, כאילו ייעודו של היהודי הוא לבכות מול השרידים. הכינוי הזה, שנולד מן המבט הנוצרי על היהודים, עיצב לבסוף גם את הדרך שבה אנו מביטים בעצמנו.
אבל הכותל המערבי הוא בראש ובראשונה הכותל שבמערב. הוא מציין מקום, כיוון ורציפות. הוא אינו מצווה עלינו להפוך לשומרים מקצועיים של אסוננו.
נגבו אפוא את דמעותיכם.
לא מפני שאין לכאוב, אלא מפני שעל הכאב להפוך לכוח של בנייה. לא מפני שראוי לשכוח את המתים, אלא מפני שזכרם דורש יותר מקינות. הוא דורש שנקים חברה הראויה להיעדרם.
לשבת על הארץ יש משמעות רק אם אנו יודעים אחר כך לקום. לבכות יש משמעות רק אם הדמעות מטהרות את מבטנו. לזכור יש משמעות רק אם הזיכרון משנה את התנהגותנו. לצום יש משמעות רק אם המחסור משיב לנו את הרעב לצדק, לאחריות ולעתיד.
הבית הראשון מזהיר אותנו שחברה ללא צדק סופה להתמוטט. הבית השני מלמד שעם הנטרף בידי פלגיו עלול למסור במו ידיו את ביתו לאויב. שבעה באוקטובר מזכיר לנו ששום ריבונות איננה מובטחת לעם המסרב להשיב לתביעות ההיסטוריה שלו.
ההיסטוריה אינה מבקשת מאיתנו עוד קינות.
היא דורשת תשובה.
תשעה באב האמיתי מתחיל כאשר העברי חדל לבכות רק על מה שאבד לו, קם בתוך עמו, מביט אל העתיד ואומר את המילה היחידה המסוגלת להשיב אותו אל ההיסטוריה שלו:
הנני.
על המחבר
רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומורה למחשבת המקרא, החי בישראל. כתיבתו משלבת פילוסופיה, מחשבה עברית, ביקורת תרבותית ועיון במקורות, תוך עיסוק בשאלות של אחריות, ריבונות, מוסר וזהות לאומית. הוא מייסד האוניברסיטה העממית החינמית ופועל להנגשת הפילוסופיה והמחשבה העברית לקהל הרחב.
© 2026 רוני אקריש. כל הזכויות שמורות.