עבודתו של קאנט נועדה לגשר בין האסכולות הדומיננטיות בעת החדשה:
הרציונליזם, לפיו ניתן להכיר את המציאות שהיא לעצמה באופן אפריורי (לפני הניסיון) בעזרת דדוקציה. האמפיריציזם, לפיו ניתן להגיע לידע רק דרך החושים באופן אפוסטריורי (לאחר ניסיון) בעזרת אינדוקציה. לפי קאנט, הראשונה הובילה לדוגמטיזם ואילו השנייה לספקנות. הפתרון של קאנט היה ביקורתי, להפריד בין ה »פנומנה » עולם התופעות, בו אנו מתנסים לבין ה »נומנה », העולם שהוא לעצמו. בעזרת הניסיון החושי ניתן לדעת דברים מסוימים על עולם התופעות, אבל לעולם אין לנו גישה לאובייקט שלא דרך מנגוני ההכרה הסובייקטיביים. לפתרון זה קאנט הגיע בזכות ההבחנה שלו בין משפטים אנליטיים לסינתטיים. את שיטתו המטאפיזית כינה « אידיאליזם טרנסצנדנטלי », להבדיל מן האידיאליזם הקלאסי והאידיאליזם הסובייקטיבי הקיצוני של ג’ורג’ ברקלי, לפיו « להיות, זה להיות נתפס » ואובייקט שלא נתפס על ידי הסובייקט לא קיים. קאנט לא שולל את הקיים של אובייקט שהוא לעצמו בלי שיתפס בהכרה סובייקטיבית, אבל גם לא אומר שום דבר פוזיטיבי אודותיו. בביקורת התבונה הטהורה, קאנט ניתח את תנאי האפשרות הטרנסצדנטיים וההטרנסצנדנטליים של תבונת הסובייקט להכיר את העולם. בין היתר, הביקורת של קאנט הובילה אותו לקבוע כי לא ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים באופן לוגי, אלא רק להניח שהוא קיים.
אנשי האידיאליזם הגרמני הגיבו לרעיונותיו של קאנט באופנים שונים….
previous post