האפוריזם של רוני אקריש

נזכור את המילים המיוחסות לאלכסנדר מוקדון, הכובש העצום שהוכה על ידי חיידק פשוט.
על סף המוות, אלכסנדר זימן את אלופיו והעביר להם את משאלותיו האחרונות, שלוש דרישותיו הסופיות:
שאת ארונו יישאו טובי הרופאים באותה תקופה
שהאוצרות שרכש (כסף, זהב, אבנים יקרות …) יפוזרו לאורך הדרך לקברו.
שידיו יישארו באוויר הפתוח, מתנדנדות מחוץ לארון הקבורה כך כולם יוכלו לראותם.
אחד האלופים נדהם מהבקשות הלא שגרתיות ושאל את אלכסנדר מהי הסיבה?
אלכסנדר הסביר את דברו:
אני רוצה שטובי הרופאים יישאו את גופתי בעצמם כדי להוכיח שמול המוות כוחם לרפא מתפוגג.
אני רוצה שהאדמה תכוסה באוצרותיי כך שכל אחד ישכיל ויבין שהעושר החומרי יישאר לעולם כאן בארץ.
אני רוצה שהידיי יתנדנדו ברוח כדי שהעם ילמד שבידיים ריקות אנו מגיעים לעולם ובידיים ריקות אנו עוזבים אותו.
האוצר היקר מכל נגמר לנו: הזְמַן! »
אין ספק שאנו צועדים ראש בראש לפירוק החברה העתיקה, העולם הישן שרד כנגד כל ניסיונותיו להתפתלויות פוליטיות, חברתיות, כלכליות ודתיות.
שום דבר לא יהיה כמו אז.
העולם הישן מוכה תימהון מול ווירוס קטן המטיל אימה על היקום כולו, יותר משינויי האקלים לטווח הארוך.
אני מודע לחולשתי, הניתוח המציג, באופן נבואי, את המגיפה כסממן לעולם חדש, מוצא חן בעיני.
שמא, הפעם, נצא משכרות המודרנה ונכנס למכלול הרמוני יותר ומשובב נפש יותר.
ייעלמו הצרכנות המופרזת, הרכושנות הראוותנית תעלמנה כי הם חסרי התועלת ומכלות את נפש האדם, לעולם לא נסכים להיות יותר הקורבן אשר מוקרב על מזבחי הניאו-ליברליזם, הנפגע הישיר בכבודנו וחרותנו. הסדן ייחרב, נסלק פטישי הפוסט-מודרנה נטולי אמתויות וודאויות.
נחזיר את המושכות לידינו, נהיה היוצרים, היוזמים, המגשימים, נבנה מחדש את אורח חיינו, יום פחות עגום מצפה לנו, אם רק נרצה בכך!
אין פחד חבר! שום דבר ממש חדש תחת השמש,
אל תשכח! כול התרבויות העתיקות, כל אותם אימפריות המפורסמות, נולדו, חיו ויום אחד נפטרו מן העולם.
בואו נפנה לרגע עורף למחר, נהיה מעט מחוץ לזמן, נוותר על הדמים המרעישים, נשרטט את המתווה החביב על יעודנו.
בואו ונהנה מהרגע האינסופי, נאחז בבין הזמנים של עונות השנה, נשמע את הדממה המדהימה, את הרוח המשוחררת ונלמד לאהוב את האהבה.
עריצות מחוגי השעון הטילו עלינו שגרה מונוטונית, תאריכי הלוח הצליחו לקבע את עתידנו, כאן משתקף לא רק אנוש חסר הווה אלא אדם שאינו מתהווה לעבר עתידו.
בתבונה, נשמש את הזמן, הוא אינו נלקח אלא הוא מוצע ומוענק, הזמן מזמין כי הוא זמין!
כשאנו מתים איננו לוקחים אתנו שום דבר חוץ ממעשים טובים, אלו, אני חושב, סוג של כתבי אמנה!
הזמן הוא איכותי, היקר ביותר היות שהוא נוגע בסופיות החיים. אנו יכולים להשיג יותר ממון, אולם לעולם לא נשיג יותר זמן.
כשאנו מעניקים זמן לאחר, אנו מוותרים ברצון על קטע מזמננו שלא נוכל להחזיר אלינו, זמננו הוא חיינו, חיים של אהבה חינמית!
וולטייר כתב:
« יהי רצון שכל בני אדם יזכרו שהם אחים! יהי רצון שיתעבו את העריצות נגד הנפשות, כפי שהם מתעבים הביזה, הגוזל בכוח את פירות העבודה והייצור השלו ! אם מהלומות המלחמה הן בלתי נמנעות, אל נשנא אחד את שני, אל נשסע זה בזה בעידן השלום, נשמש את רגע קיומנו כדי לברך באלף שפות שונות, מסיאם ועד קליפורניה, טוב ליבך שהעניק לנו את הזמן הזה!  » (אמנת הסובלנות פרק כג)