ההיסטוריון היווני תוקידידס כתב בהיסטוריה הקלאסית של המלחמה הפלופונסית: « עלייתה של אתונה והפחד שהיא נטעה בספרטה היו אלה שהפכו את המלחמה לבלתי נמנעת ». גרהם אליסון, חקר את התופעה הזו בתקופה המודרנית בספר שזכה לשבחים ולרב מכר בשנת 2017: « מיועדות למלחמה: האם אמריקה וסין יכולות להימלט ממלכודת תוקידידס? » כמו ביוון העתיקה, כוח עולה מאיים לעקור כוח קיים. הממצאים אינם מעודדים במיוחד: ב-500 השנים האחרונות, 12 מתוך 16 העימותים ההיסטוריים הללו הסתיימו במלחמה.
גרהם אליסון היה מנתח מוביל של מדיניות הביטחון הלאומית והבינלאומית במשך עשרות שנים, מייעץ או משרת במשרד ההגנה, מחלקת המדינה והשירות החשאי של ארה”ב ולקח על עצמו תפקידי מנהיגות שונים בבית הספר לממשל ג’ון פ. קנדי בהרווארד, שם הוא לימד יותר מ-40 שנה. ספרו הפך לנקודת המוצא של דיונים רבים, ואולי הרציניים ביותר, על יחסי ארה”ב – סין האחרונים ברחבי העולם. אליסון מסביר מדוע נראה כי ארצות הברית וסין נופלות בפח של תוקידידס וכיצד ניתן לנהל את היחסים בין שתי המעצמות הגדולות בעולם כדי להימנע ממלחמה.
קובעי מדיניות אמריקאית מתנהגים כאילו אמריקה היא עדיין הכוח הבלעדי, מעצמת ההיפר, האומה החיונית כפי שנאמר לא פעם. עם זאת, ההתייחסות לסין ולרוסיה, המשלבות כוח כלכלי וצבאי הולך וגובר, כאל אויבים דחפה אותן זו לזו. היהירות הפזיזה הזו מעודדת את שני השכנים לפעול נגד סדרי העדיפויות האמריקאים בעולם!!
סין מודעת היטב לדחף האמריקאי להגמוניה עולמית ולמערכת החד-צדדית לשלוט בעולם כולו מבחינה כלכלית, פוליטית ואסטרטגית. לכן המערב, המשועבד לארצות הברית, מודאג גם מהמעצמות הסיניות והרוסיות, במיוחד לאחר שרוסיה פתחה במתקפה הנוכחית שלה על אוקראינה. התערבות אמריקאית ומערבית בתחומי ההשפעה של רוסיה מפתה את שילובה של אוקראינה בנאט »ו, מתוך מודעות לכך שלסין, שהפכה לכלכלה המפותחת השנייה בגודלה בעולם, יש יכולות הגנה צבאיות אדירות. הברית הרוסית-סינית כבר לא באמת סודית, היא מייצגת כוח אסטרטגי אדיר, ממנו חוששות וושינגטון ובנות בריתה בנאט »ו. לרוסיה ולסין יחד יש גבולות השזורים ומחוברים על ידי מרחבים גיאוגרפיים רחבי ידיים מבפנים ומבחוץ, בנוסף לשפע האנרגיה והמשאבים החקלאיים. אחד הדברים החשובים נראה לי, לע »ד, היא אותה תעמולה לאומית שמגויסת ומעודדת אזרחיהם להאמין בלאומיות עממית באותן מדינות המתעוררות לכוח ולעוצמה. העמים חייבים להתמודד עם ההגמוניה האמריקאית והמערבית, לעצור ולהגביל את התפשטותם.
סין שואפת להשיג רמה גבוהה של לכידות אסטרטגית עם רוסיה, אך גם עם מדינות מתפתחות בדרום, המיוצגות על ידי מדינות אפריקה, ערביות ואמריקה הלטינית. לכן, ארצות הברית מבינה את עוצמת הברית והשותפות בין סין לרוסיה, ואת התמיכה ההדדית הפוליטית, הכלכלית, הצבאית והטכנולוגית. הן גם הפכו מודעות יותר לכך שבאמצעות שיתוף פעולה ביטחוני עמוק ביניהן, הן יבטיחו את הסיכוי ליצור מציאות רב-קוטבית חדשה. הנוכחות של יותר ממרכז בינלאומי ואזורי אחד בעולם, תוך שימת דגש על התרחבותו ועידוד מדינות מתפתחות נוספות להצטרף לברית שלהן, תביא לרפורמה במערכת הגלובלית הנוכחית, הנשלטת על ידי מדיניות ארה”ב. עלינו, הן אומרות, לשים קץ לדיקטטורה זו המטילה ספק בריבונותן של מדינות חלשות ושוליות. התערבות המערב, בצורה גסה ונשנית, בענייני הפנים של עמים אלו נעשית כדי להבטיח את שליטתם ורצונם להכניע אותן לתכתיבים של ‘הדוד סם’ ומשרתיו.
בהתחשב בהבנתה של ארצות הברית לגבי נקודות ציון וצירי כוח, הרוסים-סיניים, הם מחריפים יותר ויותר את מושגי העימות, ורואים במדינות אלו את המאיימות ביותר על הסדר העולמי וכתוצאה מכך למערכה עתידית אפשרית. תשומת הלב המופרזת שניתנה לנושא עלייתה של סין וההתנגדות האידיאולוגית עם המפלגה הקומוניסטית הסינית כציוויליזציה החורגת מהמערב וממושגים ליברליים אמריקאים ומערביים (« תרבות ההתעוררות והביטול » ההזייתיים) הופכת לאובססיה. בהתאם לכך, וושינגטון שואפת, יותר מתמיד, לעכב ולעצור את הצמיחה הסינית בפרט ולהגביל את היקף השותפות והברית בין סין לרוסיה. מדענים גיאו-פוליטיים מנתחים בדיוק את היקף המלחמה האוקראינית-רוסית הפרובוקטיבית, שבה ההתעקשות האמריקנית נוטה להתגרות בסין, כך שתכריז על רצונה ותאמץ עמדה ברורה בסכסוך הזה. וושינגטון מנסה לחשוב על סנקציות דרקוניות למקרה שסין תרצה לתמוך ברוסיה.
אלו ומנהיגיהם הכירו את השיטות האמריקאיות כדי לתקוע טריז בינה לבין רוסיה של הנשיא פוטין. העולם כולו מודע לכך שהיחסים והבריתות הקרובות הללו בין בייג’ין למוסקבה הם אבן הפינה להקמתה וגיבושה של מערכת בינלאומית רב-קוטבית, אל מול מדיניות אמריקאית שתמיד שואפת לשמר את אחיזתה הדומיננטית בעולם. כמו כן, שתי המעצמות החדשות הללו מנסות להרחיב את היקף השותפויות הבינלאומיות שלהן באמצעות דרך המשי הסינית, תוך השקת שיתוף פעולה ויזמות פיתוח עם מדינות מתעוררות. הצלחת האסטרטגיה הזו מספיקה כדי לשבור את ההגמוניה האמריקאית, ומציעה ערובה בסיסית להצלחה טובה יותר של המעבר אל העולם הרב-קוטבי הזה.
השפעת הטעויות האסטרטגיות שעשתה ארצות הברית על מנת לערער את היציבות בעולם, להגביר עוצמת הסכסוכים והקיטוב הבינלאומי, לא צלחו לה. אפשר להוסיף את חוסר יכולתה למודרניזציה של המערכת העולמית, העדר התגברות על חסרונותיה, אתגרים ותחרויות חדשות. וושינגטון יצרה משברים בינלאומיים רבים בחלקים גדולים של העולם, כגון: אפגניסטן, עיראק, סוריה, ונצואלה וכו’. ההוצאות שלה, שעלו על שמונה טריליון דולר עבור המלחמה בטרור, רק הצליחו להוכיח את היקף הכישלון וחוסר האונים של האמריקאים. הדוגמה הבולטת ביותר נותרה הנסיגה המשפילה האחרונה מאפגניסטן וההשתלטות של תנועת הטליבאן על ממשלת הבובות שהוקמה על ידי ארה”ב. המדיניות הבינלאומית שלהם נכשלה וגרמה למצב של פילוג עולמי בעימות שלה.
לכן, מנקודת מבטי, ארצות הברית של אמריקה מנסה כאן, לנצל את משבר המלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה כדי לאחד את חזית נאט »ו וחברותיה במערב נגד רוסיה והנשיא פוטין. היא רוצה להכשיר את ההגמוניה שלה ואת הייחודיות שלה בקנה מידה עולמי נגד סין ורוסיה. העולם כולו חייב להיות מודע, באופן סופי, כי ארה”ב הן הקבלן הראשי היחיד על הסיפון. אך כאן הבעיה, הנשיא הסיני, שי ג’ינפינג, בכל נאומיו הפוליטיים, מדגיש את תפיסת העתיד המשותף של האנושות, בסיסמתו סביב החלום הסיני: להשיג רווחה חברתית, ועבודה על עיקרון התועלת ההדדית לכולם ורווח בינלאומי לכולם. עם הנשיא שי ג’ינפינג, סין מתמקדת בדרך המובילה להגשמת החלום הסיני הזה, דרך שלושה צירים, שהם: הדרך הסינית, הרוח הסינית והמעצמה הסינית.
בהתבסס על ניתוח זה, אנו יכולים להסיק שההגמוניה של ארה”ב כבר הסתיימה בעולם או שהיא על סף דילול או היעלמות, אך עדיין ניתן להשיג מאזן כוחות עולמי יציב, עבור כל מי שחפץ בכך בלהט! הרשו לי להתוודות, אני מאוד פסימי…