ישנן מחלות פוליטיות שאינן נראות מיד לעין, משום שהן עדיין לובשות את בגדי החוקיות, את מראית העין של הדמוקרטיה, את אוצר המילים המכובד של הייצוג. הן אינן מופיעות כהפיכות שלטוניות, כעריצויות גלויות או כברוטליות מוצהרת. הן מתקדמות לאט יותר, בניקיון רב יותר, במינהליות שקטה יותר. הן אינן הורסות תחילה את המוסדות; הן מרוקנות אותם מתוכנם. הן אינן מבטלות את העם; הן מפצלות אותו, מפזרות אותו, הופכות אותו לקהל לקוחות פוליטי. הן אינן משתיקות את המחשבה; הן מגייסות אותה.
משטר המפלגות שייך לקטגוריה זו של מחלות איטיות. הוא אינו ממית את הדמוקרטיה על ידי ביטולה, אלא על ידי זיופה. הוא מותיר לאזרח את פתק ההצבעה, אך נוטל ממנו בהדרגה את השליטה המלאה בכוח שיפוטו. הוא מעניק לו אשליה של בחירה, אך כולא אותו בתוך נאמנויות שהוכנו מראש. הוא מדבר אליו בשם הפלורליזם, אך מייצר לעיתים קרובות פיצול. הוא מבטיח לו ייצוג, אך מארגן את ציותו למנגנונים.
כאן נעשית מחשבתה של סימון וייל מכרעת. היא ראתה, בטוהר מבט כמעט בלתי נסבל, שהמפלגה הפוליטית אינה רק כלי פגום של החיים הדמוקרטיים. היא עלולה להפוך למכונה של הפקעה פנימית. היא אינה מבקשת מן האדם בראש ובראשונה לחפש את האמת, את הצדק, את הטוב המשותף; היא מבקשת ממנו להצטרף למחנה, להגן על קו, לאמץ שפה, לתמוך באסטרטגיה. המפלגה אינה מתחילה תמיד באיסור על המחשבה; היא מתחילה בהכוונתה. היא אינה אומרת בהכרח: “אל תחשוב.” היא אומרת דווקא: “חשוב איתנו, חשוב כמונו, חשוב למעננו.”
וזה אולי מסוכן עוד יותר.
שכן האדם המגויס מאמין לעיתים קרובות שהוא חושב בחירות גמורה דווקא ברגע שבו הוא חוזר על דברים. הוא סבור שהוא שופט, בשעה שהוא רק מצדיק. הוא מאמין שהוא מגן על הצדק, בשעה שהוא מגן על כבוד שבטו האידיאולוגי. הוא סבור שהוא משרת את האמת, בשעה שהוא משרת את ניצחון מחנהו. סימון וייל הבינה כי הסכנה הגדולה של המפלגה מצויה בדיוק כאן: היא מחליפה את הקשב למציאות בנאמנות לארגון. היא מציבה בין התודעה לבין האמת תיווך קולקטיבי, שבסופו של דבר מתחיל לפקד על המבט.
המחשבה נעשית אז פעולה משנית. ההשתייכות נעשית ראשונה.
ואולם אומה אינה יכולה לחיות לאורך זמן כאשר ההשתייכות מחליפה את השיפוט. עיר־מדינה, חברה פוליטית, אינה יכולה להישאר בריאה כאשר בני אדם אינם שואלים עוד: “מה צודק?”, אלא: “מה משרת את אנשינו?” ברגע זה הדיון הציבורי חדל להיות חיפוש אחר הטוב המשותף. הוא הופך למלחמת טיעונים. כל אירוע מתפרש לפי אינטרס המחנה. כל שערורייה ממוזערת אם היא באה מצד אנשינו, ומוגדלת אם היא באה מצד האחרים. כל אמת נעשית חשודה אם היא מפריעה למשפחה הפוליטית. כל שקר נעשה נסבל אם הוא מגן על המטרה.
זוהי השחתת התבונה עוד לפני השחתת המדינה.
אפלטון כבר חש בדרמה הזאת בהתנגדות הגדולה שהציב בין הדעה לבין האמת. העיר אובדת כאשר בני האדם לוקחים את הצללים כמציאות, את הנאומים כחכמה, את התחכום הרטורי כצדק. המפלגה המודרנית היא לעיתים קרובות מערה מאורגנת: היא מספקת דימויים, מילים, אויבים, הסברים מוכנים מראש. היא אינה מבקשת מן האדם לצאת אל האור; היא מציעה לו אור מלאכותי, מוסדר, נשלט, חזק דיו כדי לסנוורו, אך חלש מדי כדי להאירו באמת.
שפינוזה, מצידו, מסייע לנו להבין את המנגנון הרגשי של עבדות זו. בני אדם מאמינים שהם מונחים על ידי רעיונות, אך לעיתים קרובות הם נשלטים על ידי היפעלויותיהם: פחד, כעס, תקווה, טינה, צורך בהשתייכות, תשוקה להכרה. המפלגה יודעת לגייס את הכוחות הללו. היא מארגנת אותם. היא הופכת את הפחד לתוכנית, את הכעס לסיסמה, את התקווה למשמעת, את הטינה לאסטרטגיה אלקטורלית. היא יוצרת קהילה רגשית עוד לפני שהיא יוצרת קהילה פוליטית. היא מאחדת פחות באמצעות האמת ויותר באמצעות רגש משותף.
וכאשר עם נשלט בידי היפעלויות מאורגנות, קל להוליכו וקשה לרוממו.
משום כך נוטה המפלגה הפוליטית לייצר תשוקה קולקטיבית. תשוקה זו אינה תמיד אלימה בצורותיה החיצוניות; היא יכולה להיות מנומסת, תקשורתית, פרלמנטרית, מינהלית. אך היא פועלת בעומק. היא יוצרת מוסר של מחנה. היא מחלקת את העולם לטובים ולרעים. היא מסמנת בוגדים. היא כופה זעמות חובה. היא הופכת את מורכבות המציאות לתיאטרון של נאמנויות.
ז’וליין בנדה הבין זאת כאשר הוקיע את בגידתם של אלה שהיו אמורים להגן על האוניברסלי, אך העמידו עצמם לשירות התשוקות הזמניות. איש הרוח, ההוגה, העיתונאי, האקדמאי, הסופר, המשפטן — כל אלה שאמורים לשמר מקום של שיפוט מעל ההשתייכויות — עלולים גם הם להפוך למשרתיה של סיעה. הם אינם משקרים תמיד בגסות. הם פשוט בוחרים את שתיקותיהם. הם מאירים כאן ומחשיכים שם. הם מזדעזעים בכיוון אחד בלבד. הם הופכים את תבונתם לכלי עזר.
כך מתדרדרת המחשבה הציבורית. היא אינה מחפשת עוד את האמת; היא מחפשת יעילות. היא אינה רוצה עוד להבין; היא רוצה לנצח. היא אינה פונה עוד אל אזרחים; היא מגייסת תומכים. ואז מופיע דבר נורא: חברה מלאה במילים, אך ענייה בשיפוט; מלאה בדיונים, אך ענייה באמת; מלאה בדעות, אך ענייה בתודעה.
מונטסקייה מאפשר כאן למדוד את עומק הרעה. דמוקרטיה אינה נשענת רק על הליכים. היא מניחה מראש מידה של מעלה פוליטית, כלומר נטייה פנימית להעדיף את עניין הציבור על פני האינטרס הפרטי, את הטוב המשותף על פני היתרון החלקי, את העיר על פני השבט. בלי מעלה זו, הדמוקרטיה אינה נעלמת מיד. היא ממשיכה להצביע, להתדיין, לייצר חוקים, לארגן מערכות בחירות. אך היא מתרוקנת. היא נעשית מכנית. היא מאבדת את נשמתה.
המפלגה, כאשר היא הופכת לתכלית בפני עצמה, הורסת בדיוק את המעלה הזאת. היא מלמדת לאהוב את המחנה יותר מאשר את העיר. היא מחנכת להגן על אנשינו לפני שמשרתים את האמת. היא מתגמלת נאמנות, לא צלילות. היא מעדיפה פעיל ממושמע על פני אזרח תובעני. היא רוצה חיילים של שפה, לא תודעות חופשיות.
רוסו מאפשר לנו לקרוא בשם פוליטי לאסון הזה: הרצון הכללי מתמוסס בתוך הרצונות הפרטיים. האומה חדלה להיות עם המסוגל לרצות יחד; היא נעשית סכום של קבוצות, תאגידים, אינטרסים, קהלי לקוחות ורגישויות מאורגנות. כל אחד מדבר בשם העם, אך כל אחד מגן לעיתים קרובות רק על חלקו. כל אחד מזכיר את הדמוקרטיה, אך כל אחד פועל ללכוד לעצמו פיסה מן המדינה.
אז הייצוג אינו מאחד עוד; הוא מפצל. הוא אינו הופך עוד את האינטרסים הפרטיים לאופק משותף; הוא מעניק להם חותמת רשמית. הוא אינו מתעלה עוד מעל החלוקות החברתיות; הוא ממסד אותן. הדמוקרטיה הופכת לשוק החוקי של דרישות מתחרות.
ביבליוגרפיה מתאימה — חלק ראשון
סימון וייל: הערה בדבר ביטולן הכללי של המפלגות הפוליטיות.
אפלטון: המדינה, במיוחד ספר ז’ ומשל המערה.
ברוך שפינוזה: אתיקה; מאמר מדיני; מאמר תיאולוגי־מדיני.
ז’וליין בנדה: בגידת האינטלקטואלים.
מונטסקייה: על רוח החוקים.
ז’אן־ז’אק רוסו: האמנה החברתית.
רוני אקריש – סופר, מסאי, הוגה דעות ומרצה בישראל
מייסד האוניברסיטה העממית החינמית – Café Daatירושלים ואשדוד
© 2026 Rony Akrich כל הזכויות שמורות