הפרסומים על ישראלים היורדים מן הארץ אמורים, לכאורה, להטיל על העם עצב עמוק, תחושת כישלון ואפילו דיכאון לאומי. ואולם אני מבקש להתבונן בתופעה מזווית אחרת: לא כל עזיבה מעידה בהכרח על היחלשותה של הארץ; לעיתים היא חושפת את היחלשות הקשר שבין האדם לבין אדמתו.
לא במקרה המילים אדם ואדמה נובעות מאותו שורש. אין זו רק קרבה לשונית, אלא זיקה קיומית. האדם נברא מן האדמה, ניזון ממנה, בונה עליה את ביתו ומעניק לה משמעות; והאדמה, מצדה, אינה רק מרחב גאוגרפי, אלא מקור של שייכות, זיכרון, אחריות וייעוד.
כמו בגוף החי, גם בחברה ובארץ מתקיימים תהליכים של קליטה ודחייה. הכוונה לכך שהעוזבים הם חומר שלא נעקל, כאשר הקשר בין אדם למקום מתרופף, מתברר מי רואה בארץ מולדת ושורש ומי רואה בה ספק; מי קשור אליה בברית של גורל, יעוד ואחריות, ומי קשור אליה רק כל עוד היא מספקת נוחות, ביטחון ורווחה.
על רקע זה מקבלים דברי המקרא משמעות נוקבת:
«״וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ״
(ויקרא י״ח, כ״ה)»
הפסוק מלמד שהארץ דוחה בני אדם בשל חולשתם או בשל החלטתם האישית לעזוב. הוא מלמד שהישיבה בארץ איננה זכות מובנת מאליה. היא תובעת אחריות מוסרית, נאמנות, צדק, ערבות הדדית ותחושת שליחות. הארץ אינה רכושו הפרטי של היושב עליה; היא פיקדון המחייב אותו לבחון שוב ושוב אם הוא ראוי לה.
הירידה מן הארץ אינה צריכה להכניס אותנו לדיכאון, אך גם אין מקום לשמחה לאיד. עליה לעורר חשבון נפש. משום שהארץ אינה רק קולטת או פולטת את יושביה; היא משקפת להם את דמותם. וכאשר הקשר שבין האדם לאדמה נשבר, מוטלת עלינו החובה לשאול לא רק מדוע הוא עזב אותה, אלא גם מה עשינו כדי שיהיה ראוי ורצוי להישאר בה.
ויש לזכור נקודה נוספת, עמוקה לא פחות: על פי מדרש חז״ל, בעת יציאת מצרים רק אחד מכל חמישה מבני ישראל יצא מעבדות לחירות. ואף על פי כן, מן המיעוט הזה צמח עם שלם; ממנו נולדה אומה, ניתנה תורה ונפתחה מטה־היסטוריה שאין לה אח ורע — סיפורו של עם אשר שוב ושוב ניצב מול כוחות אדירים ממנו, ולמרות הכול שרד, שב, נבנה והתחדש.
מכאן שאין למדוד את כוחו של ישראל במספר העוזבים ברגע מסוים, ואף לא בחרדתן של כותרות חולפות. ההיסטוריה היהודית מלמדת כי לא הכמות לבדה היא שקובעת את העתיד, אלא עומק האמונה, עוצמת הזהות, כוח הזיכרון והנאמנות לברית שבין העם לארצו.
לצד היורדים, גלי העלייה אינם פוסקים ואף הולכים ומתגברים. יהודים מכל קצות העולם ממשיכים לשוב אל הארץ, להיאחז בה, לבנות בה את ביתם ולקשור בה את גורלם. יש העוזבים, אך יש גם השבים; יש המתרחקים, אך יש המתקרבים; יש המתייאשים, אך יש המתחילים כאן מחדש.
לכן אין מקום להספד לאומי, אלא לפרספקטיבה היסטורית, לאחריות ולתקווה. עם ישראל כבר הוכיח כי גם ממיעוט קטן יכולה לצמוח מציאות גדולה, וכי גם מתוך משבר יכולה להיוולד תחייה. לא אלמן ישראל, ולא ננטשה הארץ מבניה.
וכדברי שמואל הנביא:
״וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם״
(שמואל א׳ ט״ו, כ״ט)
לא משום שההיסטוריה פוטרת אותנו מאחריות, אלא מפני שהיא מלמדת אותנו שאין לשפוט את נצח ישראל על פי חולשתו של רגע. עם שנולד כנגד כל הסיכויים, המשיך להתקיים כנגד כל הסיכויים ושב לארצו כנגד כל הסיכויים — טרם אמר את מילתו האחרונה.