לזכר אבי ומורי הרוחני הרב הלל פלסר זצ″ל

אין ספק שלמדתי מעמנואל לוינס אתיקה של האתיקה, ראשית הפילוסופיה בנושא. בהגדרתה: « לספר את האדמיות שבאנוש ».
בהחלט למדתי ממרטין בובר: היצור האנושי ה »בוברי » הוא בעצם הדו שיח האנושי, ואינו ניתן לביצוע ללא קשר עם האנושות, הבריאה והבורא.
אך מעל הכול ובפעם הראשונה בחיי למדתי מהליכות עולמו של אדם, אבי ומורי הרוחני, והאמת מעבר לכך, הרב הלל פלסר זצ″ל. התנהגותו ותחת הנהגתו, התנהלותו ותחת ניהולו, הוא הוכיח לי, ללא מילים אך במעשים רבי רבדים, עד כמה הוא היה הביטוי החי והפועל, המממש והמגשים של הפילוסופים האהובים עלי. התורה הלימודית, החינוכית והמעשית שלו ניזונה מתורתו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ″ל. בזכותם התחלתי לצעוד לעבר האדם הישראלי, ארץ הצבי ותורת משה כשמאחוריי השארתי את האדם המהפכני, את עיר האורות ואת תורת לאון (לב) דוידוביץ’ טרוצקי!
המשמעות של « טוב לב » היא להבטיח את הרווחה של כולם ושל עצמך, זה אומר לרצות להציב את עצמך בתפקיד לא של מפקח אלא של שומר. מדובר בביסוס מערכת יחסים מסוימת אל העולם ואל אחרים. הכול קורה כאילו הטוב לא יכול להתקיים לאורו בלבד; זה חייב להיות מלוטש כדי להעריך יותר את הברק שלו. במובן זה, להיות מיטיב פירושו גם להחליט שהאחר מסוגל לגדולה, למעשים יפים, אך באותו הזמן עלינו לדאוג לו. « טוב לב » היא ההפך מדבקות ספונטנית ובלתי מותנית בטוב, היא נובעת מחשש שהעולם אינו כפי שהוא צריך להיות. להכיר בערך של « טוב לב » זה לקבל את העובדה שיש « רועת לב », יש רשעות, ולכן יש רצון לתקן את העולם. ‘הנרי ברגסון’ דיבר על הסגור והפתוח: נדיבות מחוללת הכנסת אורחים ולא פחד, פתיחות ולא הסתגרות.
אי ההבנה נובעת מכך שהוויכוח על « טוב לב » מטופל ברמה של מציאות נורמטיבית כביכול של האדם. כאשר ‘אדם סמית’ מתאר את טבעו של האדם, הוא אומר שהאדם הוא גם טוב וגם רע. ‘עמנואל קאנט’, קצת מאוחר יותר, הציג משהו מעניין ביותר ואמר שהאדם הוא חברותי ובלתי חברותי. האנוש אינו זה או אחר, הוא גם מיטיב וגם מרושע, לומר שהוא יהיה טוב או רע באופן טבעי זו ראייה פשטנית של הדברים. ‘ז’אן ז’אק רוסו’ מספר על האדם הטוב מטבעו, במצב המקורי, אבל הוא יודע שמדובר בפיקציה, מבחינתו האדם נמצא בהשתלמות מתמדת!
כיבוד אחרים כרוך בהכרה בספציפיות האנושית שלהם, אותה אני מכנה במונח « אחרות ». האחר חייב להיראות בעיני כסובייקט המחפש את סיפוק רצונותיו שלו, ולא כאובייקט שימושי לסיפוק רצונותיי. האחרות הופכת להיות מודעת גם להבדלים וגם לדמיון. מבסיס של בנייה הדדית, הדדיות חייבת להתקיים, בניגוד לאלטרואיזם שבו אנחנו לא מצפים לכלום מהאחר, באנוכיות אין לנו מה לתת.
זה גם שונה ביחס למושג « סובלנות » המייצג גישה שמקבלת את האחר בלי לרצות להרוס אותו אך בלי לרצות דו-שיח, בלי להיות אוזן קשבת ממש. סובלנות היא קבלת האחר מבלי לחפש לפתח את הקשר, יש לה קונוטציה של התנשאות. סובלנות היא כבוד לזכויות של אחרים ואחרות היא האפשרות לבנות את עצמנו בזכות אחרים! סובלנות היא קבלת השונה ואחרות היא התעניינות בהבדל! האחרות מאופיינת בנדיבות הדדית, היא מתנגדת לאנוכיות בזכות ה « טוב לב » שבה, לאלימות בזכות השלווה שבה, לאסטרטגיה בזכות הספונטניות שבה! האחרות מחייבת להחליף את הפחד האינסטינקטיבי מהאחר בסקרנות, תשומת לב, פתיחות!
לדבר עם אחרים זה חשוב, אבל מעל הכול לשמוע, ולצערי זה מאוד חסר בחברה שלנו.
האחרות חייבת להיות כנה ולעולם לא להסתיר את מגוון התגובות שהיא מעוררת בנו. זו פתיחות למה שהאחר מביא לנו, גם כשהתרומה הזו נראית לנו מדאיגה, אפילו מסוכנת כי כל פגישה כרוכה בסיכון, אבל הדבר החשוב נשאר הדיאלוג. נקודת מבט זו מנוגדת לביטוי של ‘ז’אן פול סארטר’ « הגיהינום הוא האנשים האחרים ». להיות מגורשים על ידי האחרים, הנה הגיהינום שלנו, לגביי, האחרים, בשל היותם, אינם מהווים שום שאול. כורי הגיהינום הם כל אלה שבקושי מקבלים את מערכת היחסים, הפגישה, הדיאלוג, הוויכוח עם כולם. ובכל זאת ולמרות הכול, במהלך חילופי הדברים והוויכוחים, האחר לעולם יבנה את שומעיו.
אין ספור פעמים זכיתי לשמוע מהרב הלל פלסר זצ″ל את דברי מורנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ″ל על המשנה « אוהב את הבריות ומקרבן לתורה » (אבות א,יב) שאלו הם שני עניינים שאינם תלויים זה בזה. « לא נאמר: אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה. זאת אהבה מזויפת. לאהבת הבריות יש ערך עצמי, ומזה נמשך קירוב לתורה. באילו בריות מדובר? ודאי ברחוקות מן התורה, שהרי אותן יש לקרב, וגם אותן יש מצוה לאהוב » (שיחות הרצי″ה ויקרא, עמ’ ל’); « אהבת הבריות – עצמי! אבסולוטי! אמתי! טבעי! נורמלי! אלוהי! – ומתוך כך מקרבן לתורה »; « קודם כל יהודים צריכים להתרגל לקיים מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’. זו מצוה מן התורה! יש להתרגל (לקיים אותה) במשך זמן רב מאוד. מצוה זו היא יסוד הכול. חז »ל אומרים ש’ואהבת לרעך כמוך’ זו כל התורה כולה. יסוד הכול, שורש הכול. אחר כך אפשר לפרש איך ובאיזה אופן (לקרב רחוקים) »; « יש להינקות מהטומאה של שנאה, ומהטומאה של שנאה של תלמידי חכמים כאלו, וראשי ישיבות כאלו, שמחללים את השם ודוגלים בשם התורה להכניס לאוויר העולם שנאת הבריות, רחמנא ליצלן, ד’ יצילנו! » (שיחות הרצי″ה מידות, עמ’ לה; עם ישראל, עמ’ ריב).
לסיום מספד זה בהתרגשות רבה, אהיה אסיר תודה לרב הלל לעולמי עולמים! אתן לנו את ההוראה הנוספת הזו שהנחיל בי הרב הלל זצ″ל במהלך טיפולים רפואיים וביקוריי אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ″ל בבית החולים ובביתו. הטקסט הזה יכול להיות אחד מיני רבים לאחר 42 שנות חיים בקרבת הרב. תודה לאבי ומורי על כול משנתת לי, כה הרבה ידע ועצה, הענקת לי אהבה, שלום וחיבה, כה דאגתה לי ולמשפחתי. אוהב אותך בכל ליבי, בכל מאודי ובכל נפשי.
‏«גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה » (ברכות ז, ב.) אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כי אם כשייחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. וזה ההרגשה אי אפשר לבא בלב, כי אם בפועל ע″י השימוש המעשי של תלמיד חכם, שמשים עליו מורא רבו כמורא שמים ומתחזקת ההכרה ע″י הפעולות. נוסף לזה הורה כאן, שהתורה בהיותה תורת חיים, עיקר פירושה הוא לדעת איך להתנהג בחיים על פי דרכה וערכה. ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, אי אפשר להתבאר בפה וכל שכן בכתב, כי אם עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערר הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה. ע »כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה. (עין איה ברכות א’ דף לו)
בגן עדן תהה מנוחתך, השם הוא נחלתך ותנוח על משכבך בשלום!
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים!